מלכודות של מילים

ששולחים לי הודעות ומוסיפים בסוף: 'אשרי שקיבלת'. 

.

.

.

.

.

.

.

.

.

לא נשמה, לא קיבלתי. יחידת הסייבר הלאומית יירטה את ההודעה החשובה שלך לקבינט. 

(למה כל הטוב הזה מגיע לי?)

#אשרושקראתם

אמ;לק: לא קשורה לבדסמ ומיועדת בעיקר לנשים:

אז ככה: 

אני צריכה סקס. הגיע הזמן להודות בזה ברמה הכי פשוטה של העניין. סקס. כמו אוכל. כמו שינה. סקס. 

והנה הבהרה: לא מהכלוב. לא. ממש לא. אל תפנו אליי - זה מיותר. 

אני נמצאת באפליקציות והתאמות לא חסרות לי וגם לא פניות. אבל זה תמיד נופל אחרי שיחה ראשונית ואני גם לא יודעת איך לפנות ולהבהיר כוונות. 

היו לי שניים: 

אחד שביום למחרת רצה שאבוא לארוחת צהריים עם ההורים שלו (אמיתי) ועוד אחד שהיה ממש סבבה וממש נהניתי עד שזה הפך ל - לא. 

ואני פונה למי שיש לה יותר ניסיון ופחות גינונים דביליים לעזרה:

מה? איך אתן עושות את זה? אתן אומרות את זה בצורה מאוד ברורה?

ואחר כך - אתם יוצאים לאנשהו לפני? דרינק? להכיר קצת? 

ואחר כך - אתן מעדיפות ללכת לבית שלו או לבית שלכן? 

מצד אחד אני מעדיפה את הבית שלי ומצד שני, ברגע שהוא נכנס אליי הביתה הוא פחות או יותר יודע הכל עליי

(ועם איכויות הבחירה הכושלות ביותר שלי, ויעידו על כך 37 שנות קיום של בחירות גרועות ממש, יש מצב שהוא גם ירצח אותי ויבשל אותי) 

אל תצחקו עליי שאני דבילית, אני באמת לא יודעת ובכל פעם שאני חושבת על מהלך כזה או אחר - הראש שלי מעמיס עליי טון של מחשבות מפחידות עד שאני מוותרת. 

אה, וגם אל תגידו לי לקנות ויברטור. יש לי. 

תודה! 

❤

"אני מפחדת" אני מגניבה אליו חצי מבט. 

פלג הגוף העליון כבר קשור וכרוך סביב הבמבוק והוא עם חבלים סביב רגל אחת שלי בקיפול פנימה. 

אני צוחקת שזה נותן לי מראה של גוש בשר עטוף ברשת במעדנייה במזרח אירופה. 

"עוד מעט לא תזכרי איך קוראים לך אפילו" הוא עונה בחיוך. 

כמה רגעים לפני שהתחלנו הוא פתח במונולוג הרגיל של: "כמה כואב לעשות לך? לרחם עליך היום או לא? איזו רמה את רוצה" כשהוא בעצמו יודע את התשובה הקבועה השגורה בפי: "מהרגע שאני נותנת לך את עצמי, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה" 

אחרי שנה וחצי של תהליך כזה, הדינמיקה בינינו ברורה ואולי למעשה אין קשר לזמן ההיכרות שלנו - זה פשוט היה כך מההתחלה. 

ועדיין, יש בי פחד והפחד הזה מרגש אותי. 

אני מרגישה שהסספנשן מתקרב אליי ואני מעניקה לו את המבט הכי כנה שלי ואומרת: "אני מפחדת". 

"את צריכה לפחד" הוא מצחקק בצחוק מרושע. "סתם, אל תדאגי, אעשה לך את זה קל ואעלה אותך בשלבים. אמשוך את החבל לאט, טוב?" ואני עוצמת עיניים, לוקחת נשימה עמוקה לקראת צרחת כאב שהולכת לצאת ממני כי ברור לי (וגם לכם) שאת החבל הוא משך במכה אחת. 

אני נושמת עמוק, מנסה להאט את הדופק, להרגיע את הגוף שמשתולל עכשיו מכאב, כל נגיעה שלו, כל סיבוב, כל הידוק מלווה בצרחה. יכול להיות שהיא היתה פנימית ואולי כל הסביבה שמעה, עד עכשיו אני לא יודעת. 

"לשחרר? להקל?" הוא שואל. 

"שלא תעז" אני נובחת לעברו בחזרה. 

החבל על הרגל מרגיש כאילו הוא חותך בבשר החי. 

"אוי, תראי כמה שאת דפוקה" הראש אומר לי. 

"תסתום כבר" אני מנסה להשתיק את המחשבות. 

הוא עובר עם היד על התחתונים שלי. הם רטובים לגמרי. 

"אויש את זונה. תראי מה עשיתי ממך" הוא צוחק בשובבות. 

ואני מרגישה שהגעתי לשלב אחר של כאב בתוך המסע הזה. 

כשהוא משחרר אותי לרצפה הגוף רועד בלי שליטה, כמעט כמו הרעידות שאני חווה אחרי רצף של גמירות כשהגוף מותש ומנסה למצוא דרך להכיל את כל זה. 

אני מתקפלת לרצפה, הראש מונח על רגליו 

וברגע הזה אני מרשה לעצמי

פשוט

להיות. 

(תודה) 

ורגע לפני השינה, אני מצחצחת שיניים ודמותי ניבטת אליי מול המראה. 

משקפיים, שיער פזור, בלי איפור, חולצת טי שירט לבנה ותחתונים פשוטים בצבע שחור.

ואני עוצרת ומתבוננת בה ופתאום אני רואה יופי. יופי פשוט וכנה ללא ביקורת עצמית וללא מסיכת איפור. יופי נעים כזה שהכי מתחשק לחבק,לעטוף ולקפל תחת שמיכה. 

ואני תוהה אם מישהו יבוא עכשיו, יסיר את החולצה מעליי ויגלה חבורה של חבורות בצבע סגול כהה - האם הוא ייבהל ויברח בריצה?

ואם אומר לו שתמיד יומיים אחרי חבורת החבורות על גופי נמצאת בשיא תפארת צבעיה ואני לכשעצמי נמצאת בשיא פריחתי בהתאם, ומרגישה הכי יפה שיש - מה הוא יאמר לי אז? 

כמה סודות מסתתרים מתחת למעטה הבגדים, האיפור והחיוכים. 

לפעמים כל מה שצריך זה להפשיל את השרוולים. 

ואם אפשר, אז קצת ללטף, לנחם בשקרים ולומר: 'בייבי, את הכי נורמלית שיש'. 

( ואדע שאתה משקר ובכל זאת הפעם, הלילה הזה, אבחר להאמין)

אני חושבת שהיתה זו סינדרלה, שפעם התכתבנו על התהומות שחבויים בתוכנו ואיך כדי לשמור על השפיות שלנו אנחנו חייבות לשים להם מעצורים, לבנות חומות, לסגור אותם נעולים ולא לתת לאיש לפתוח אותם כדי שנצליח לתפקד ככל שאר בני האדם, אלו שפוגשים בפקקים, בוהים בחלומות בהקיץ על החיים שיכלו להיות להם ואיזה כישלון מפואר הם סוחבים למרות שלמראית עין יש להם הכל: אישה יפה, ילדים, בית ומשכנתה. 

אנחנו חולמות ופועלות להיות כמותם כי עם נשים עם מבנה נפשי כמו שלנו, אי אפשר אחרת. 

כשהסכר נשבר וחיות הטרף מתחילות לצאת החוצה, השיגעון מרגיש קרוב מתמיד. 

הן דורשות אותי טוטאלית, הן מכניסות אותי לרעב תמידי וככל שאני משביעה אותן הן רוצות עוד. 

והוא מכיר את זה. 

שבועות של התכתבות שקטה וחכמה. אהבתי לסאודק הסגירה אותי בהכרת הצורך בשעבוד, צורך שבמשך שנים אני מהבהבת לתוכו: נוגעת ובורחת, מתמסרת ומסתגרת, נפערת ומתחבאת רגע אחר כך. 

בכל הזמן הזה הוא לא שאל אודותיי ולו שאלה אחת. במקום זה מצאתי את עצמי מתפתלת, כותבת, משתפת, חושפת ובורחת. מבלי לשים לב טוויתי קורים סביבי וכל שנותר לי לעשות זה להגיש לו אותי מוכנה מבלי שעשה דבר. אין מלחמות, אין משאים ומתנים, אין מניפולציות, יש צורך טהור. 

דברים כאלה יכולים להתרחש רק עם אדם שבאמת מכיר לעומק את נפש האדם ואת תורת השיעבוד מרצון. ובדמיוני הוא מתרווח על כורסת יחיד בחדר חשוך, מחייך בשקט חצי חיוך בעוד אני מרקדת ברחבי החדר בתקווה ובהמתנה שיכבוש אותי מבלי להבין שעמוק בתוכי הכיבוש התרחש מזמן. נפלתי למלכודת מבלי שהניד עפעף. 

מסתבר, שהסערות האמיתיות מתרחשות מבלי שהזהירו אותנו מפניהם. 

אין הכנה. 

יש רצון פנימי שנסדק ותיכף יתבקע ויתפוצץ בתחנונים ומתוכי תיעלם הבוגרת והאחראית ותצא חיית הטרף. מול העיניים יהיה מסך שחור ורצון אחד ויחיד: להשתעבד יום ולילה רק אליו. 

#סינדרלהאיפהאת

(מזל שהוא לא קורא את זה) 

שישי צהריים. 

אני על הספה מחפשת את התנוחה הנכונה שבה אצליח לשכב לנוח מעט בלי שהגוף יתעורר מכאב. העייפות ניכרת ולרגעים אני מצליחה להירדם לכמה דקות ותזוזה קטנה וכאב ולהתעורר. 

המילים מתנגנות לי בראש ואני יודעת שכבר אין מנוס מהן ואני מתהפכת על צידי, פותחת את המחשב וכותבת. אם לא אעשה זאת, הן ימשיכו להציק לי בראש. 

#

כמה שעות כן לפני שלחתי לו תמונות. אני נהנית לקרוא לזה 'דו"ח בקרת נזקים' וכל צילום מקבל את הכותרת: 'עבודה יפה שלך' ומספר התמונה.

מערכת היחסים שלנו נעה בין חברות טובה מאוד, הרבה שיחות, הרבה צחוק ושטות ואותי שיודעת לעצבן אותו בכל פעם מחדש בדיוק ברגע שהוא הופך להיות בעל השליטה עליי. 

'היה לי יום לא טוב' הוא אומר. 'כמה כואב את רוצה?' 

'אני מרשה לך לעשות לי מה שאתה רוצה, אם זה יהיה יותר מדיי - אעדכן' אני עונה. 

שנינו רעבים לזה. הפעם, הרעב בא ממקום אחר - מקום של פורקן. פחות מקום של חיבור. ואצלי תמיד יככב הרצון לריצוי. מתוך הלבה הבוערת שבקרקעית הבטן שלי אני הופכת אוטומטית לחיית ריצוי. 

וזה כואב. 

מאוד. 

פעמים רבות חושבים שנקשרת פשוט נהנית כשעושים את העבודה סביבה והיא פשוט עומדת לה או נתלית. היא לא. כל השרירים נמצאים במתח תמידי, מוכנים למתיחה, להידוק או הסספנשן שתיכף מגיע. הנפש בעבודה מאומצת לשחרר. אחרי הכל, הרעיון של להיות קשור וחסר אונים זו מלחמה לא פשוטה למיינד. ולזכור לנשום. לנשום. כל כך הרבה דברים בבת אחת. 

ואני צועקת לו ומייללת והוא יודע שאני יכולה לזה ואני יודעת שטוב שמזג האוויר ישתנה כי הפעם לא יהיה לי תירוץ לסימנים. 

#

כמה שעות אחרי, אני משחזרת שוב את מהלכי ליל אמש ומבינה שהכאב מחייה אותי.

כמו שחברים מספרים לי על חוויות סמים, כך אני חווה את הכאב - הוא מעיף אותי, מעורר ומחדד.

כאב השיבארי הופך להתמכרות כמו כאב המחט המקעקעת את הגוף: זה כואב לך אבל ברגע שזה מסתיים אתה קובע תור לקעקוע הבא ומתגעגע למחט שלפני שלוש דקות קיללת אותה, את עצמך ואת מי שהמציא אותה. 

#

ואני אדג'ית. סופר אדג'ית. אני לא ניזונה מזנבות, אני ניזונה מקצוות. ומי שאיתי צריך לדעת את זה כדי לדעת לעצור למרות שאני חכמה ובוגרת מספיק כדי לעשות את זה לבד. ובקשירה מסוימת בה הידיים שמרו על הצוואר והכל התהדק יחדיו, החבל נכרך סביב הבמבוק והעיניים שלי נפתחו בהבזק. 'אני רוצה לנסות משהו אבל תגידי לי אם זה יותר מדיי' הוא אומר. אני מחייכת והוא מושך את החבל עוד ועוד עד שאני מגיע לקצות האצבעות. החמצן הולך ואוזל ואני צריכה לשמור על קצות אצבעות גבוהות במיוחד ונשימות איטיות במיוחד כדי להחזיק מעמד. ואני עפה באוויר בתחושות. 'עוד?' הוא שואל. 'כן, אבל אין לי אוויר' אני עונה ומייללת בכעס 'אבל למה שיחררת?!' כשהוא משחרר את החבל ואני חוזרת לנשום'. 

הוא צוחק.

#

יש משהו מפחיד בהבנה וההשלמה שאני חובבת גדולה של Edge Play. זה יכול לבוא לידי ביטוי בהרבה מאוד הקשרים מעבר לשיבארי ואצלי לרוב זה יגיע באתגר הממתין לי מאחורי הפינה עם אנשים חזקים אינטלקטואלית. כאלה שמוטב יהיה לי לא לעצבן אותם או לנסות להפעיל עליהם מניפולציות.

השליטה עליי לא ניתנת, היא נלקחת בדריסה חדה אחרת היא לא יכולה להתקיים.

הייתי בת 22 כשנעמדתי מול האיש שכל הקהילה טענו שהוא הכי מסוכן ואסור להתקרב אליו ואמרתי לו: "אני לא מפחדת ממך." בהתגרות של כוסית חוצפנית בת 22. 

"אני לא רוצה שתפחדי ממני" הוא ענה בחצי חיוך. ידעתי שהוא לא סופר אותי, וידעתי שאני חייבת להיות תחתיו.

וכך גם היה. 

היום אני יודעת שטוב לי להיות ממוסגרת בתוך שגרת חיי ולהבליח החוצה מדיי פעם. כשמותר, כשלא מסוכן. כשמולי יש מישהו שמודע למבנה שלי, לקצוות שלי וזורם עם זה. עם חיוך. 

#

והמפלצת שהתעוררה שוב בתוכי - מה איתה?

(כל מה שנכתב כאן נעשה בסביבה אחראית ושקטה במיוחד כדי שנוכל לתקשר. אל אל אל תנסו אותה בסביבה רועשת או אם אין לכם סכין לחתוך את החבלים במקרה חירום)

(שבתי)

אני עוזבת אתכם לכמה ימים.

אולי אצליח למצוא רשת, אולי אצליח להתנתק קצת. 

נראה לאן החיים יובילו. 

תהיו טובים

בעיקר לעצמכם. 

וכשראיתי אותך במסיבה

אחרי הרבה מאוד זמן שלא ראיתי, 

חייכתי חיוך רחב. 

וקול בתוכי הבהב והזכיר לי את מה שאני תמיד אומרת לאחרים אבל שוכחת ככל שזה נוגע לי:

בחיים האלה אין ואקום. 

תמיד משהו נכנס. 

אחת

לכל הגברים בטינדר שכתבו שהם שולטים ואלפות ובמצב רוח טוב במיוחד הזרמתי אותם ימינה לשיחה 

בטענה שאני לא מכירה את העולם הזה וחולמת להתנסות. 

(היה ממש מצחיק. בעיקר לי) 

#סליחה