שישי צהריים.
אני על הספה מחפשת את התנוחה הנכונה שבה אצליח לשכב לנוח מעט בלי שהגוף יתעורר מכאב. העייפות ניכרת ולרגעים אני מצליחה להירדם לכמה דקות ותזוזה קטנה וכאב ולהתעורר.
המילים מתנגנות לי בראש ואני יודעת שכבר אין מנוס מהן ואני מתהפכת על צידי, פותחת את המחשב וכותבת. אם לא אעשה זאת, הן ימשיכו להציק לי בראש.
#
כמה שעות כן לפני שלחתי לו תמונות. אני נהנית לקרוא לזה 'דו"ח בקרת נזקים' וכל צילום מקבל את הכותרת: 'עבודה יפה שלך' ומספר התמונה.
מערכת היחסים שלנו נעה בין חברות טובה מאוד, הרבה שיחות, הרבה צחוק ושטות ואותי שיודעת לעצבן אותו בכל פעם מחדש בדיוק ברגע שהוא הופך להיות בעל השליטה עליי.
'היה לי יום לא טוב' הוא אומר. 'כמה כואב את רוצה?'
'אני מרשה לך לעשות לי מה שאתה רוצה, אם זה יהיה יותר מדיי - אעדכן' אני עונה.
שנינו רעבים לזה. הפעם, הרעב בא ממקום אחר - מקום של פורקן. פחות מקום של חיבור. ואצלי תמיד יככב הרצון לריצוי. מתוך הלבה הבוערת שבקרקעית הבטן שלי אני הופכת אוטומטית לחיית ריצוי.
וזה כואב.
מאוד.
פעמים רבות חושבים שנקשרת פשוט נהנית כשעושים את העבודה סביבה והיא פשוט עומדת לה או נתלית. היא לא. כל השרירים נמצאים במתח תמידי, מוכנים למתיחה, להידוק או הסספנשן שתיכף מגיע. הנפש בעבודה מאומצת לשחרר. אחרי הכל, הרעיון של להיות קשור וחסר אונים זו מלחמה לא פשוטה למיינד. ולזכור לנשום. לנשום. כל כך הרבה דברים בבת אחת.
ואני צועקת לו ומייללת והוא יודע שאני יכולה לזה ואני יודעת שטוב שמזג האוויר ישתנה כי הפעם לא יהיה לי תירוץ לסימנים.
#
כמה שעות אחרי, אני משחזרת שוב את מהלכי ליל אמש ומבינה שהכאב מחייה אותי.
כמו שחברים מספרים לי על חוויות סמים, כך אני חווה את הכאב - הוא מעיף אותי, מעורר ומחדד.
כאב השיבארי הופך להתמכרות כמו כאב המחט המקעקעת את הגוף: זה כואב לך אבל ברגע שזה מסתיים אתה קובע תור לקעקוע הבא ומתגעגע למחט שלפני שלוש דקות קיללת אותה, את עצמך ואת מי שהמציא אותה.
#
ואני אדג'ית. סופר אדג'ית. אני לא ניזונה מזנבות, אני ניזונה מקצוות. ומי שאיתי צריך לדעת את זה כדי לדעת לעצור למרות שאני חכמה ובוגרת מספיק כדי לעשות את זה לבד. ובקשירה מסוימת בה הידיים שמרו על הצוואר והכל התהדק יחדיו, החבל נכרך סביב הבמבוק והעיניים שלי נפתחו בהבזק. 'אני רוצה לנסות משהו אבל תגידי לי אם זה יותר מדיי' הוא אומר. אני מחייכת והוא מושך את החבל עוד ועוד עד שאני מגיע לקצות האצבעות. החמצן הולך ואוזל ואני צריכה לשמור על קצות אצבעות גבוהות במיוחד ונשימות איטיות במיוחד כדי להחזיק מעמד. ואני עפה באוויר בתחושות. 'עוד?' הוא שואל. 'כן, אבל אין לי אוויר' אני עונה ומייללת בכעס 'אבל למה שיחררת?!' כשהוא משחרר את החבל ואני חוזרת לנשום'.
הוא צוחק.
#
יש משהו מפחיד בהבנה וההשלמה שאני חובבת גדולה של Edge Play. זה יכול לבוא לידי ביטוי בהרבה מאוד הקשרים מעבר לשיבארי ואצלי לרוב זה יגיע באתגר הממתין לי מאחורי הפינה עם אנשים חזקים אינטלקטואלית. כאלה שמוטב יהיה לי לא לעצבן אותם או לנסות להפעיל עליהם מניפולציות.
השליטה עליי לא ניתנת, היא נלקחת בדריסה חדה אחרת היא לא יכולה להתקיים.
הייתי בת 22 כשנעמדתי מול האיש שכל הקהילה טענו שהוא הכי מסוכן ואסור להתקרב אליו ואמרתי לו: "אני לא מפחדת ממך." בהתגרות של כוסית חוצפנית בת 22.
"אני לא רוצה שתפחדי ממני" הוא ענה בחצי חיוך. ידעתי שהוא לא סופר אותי, וידעתי שאני חייבת להיות תחתיו.
וכך גם היה.
היום אני יודעת שטוב לי להיות ממוסגרת בתוך שגרת חיי ולהבליח החוצה מדיי פעם. כשמותר, כשלא מסוכן. כשמולי יש מישהו שמודע למבנה שלי, לקצוות שלי וזורם עם זה. עם חיוך.
#
והמפלצת שהתעוררה שוב בתוכי - מה איתה?
(כל מה שנכתב כאן נעשה בסביבה אחראית ושקטה במיוחד כדי שנוכל לתקשר. אל אל אל תנסו אותה בסביבה רועשת או אם אין לכם סכין לחתוך את החבלים במקרה חירום)
