אני חושבת שהיתה זו סינדרלה, שפעם התכתבנו על התהומות שחבויים בתוכנו ואיך כדי לשמור על השפיות שלנו אנחנו חייבות לשים להם מעצורים, לבנות חומות, לסגור אותם נעולים ולא לתת לאיש לפתוח אותם כדי שנצליח לתפקד ככל שאר בני האדם, אלו שפוגשים בפקקים, בוהים בחלומות בהקיץ על החיים שיכלו להיות להם ואיזה כישלון מפואר הם סוחבים למרות שלמראית עין יש להם הכל: אישה יפה, ילדים, בית ומשכנתה.
אנחנו חולמות ופועלות להיות כמותם כי עם נשים עם מבנה נפשי כמו שלנו, אי אפשר אחרת.
כשהסכר נשבר וחיות הטרף מתחילות לצאת החוצה, השיגעון מרגיש קרוב מתמיד.
הן דורשות אותי טוטאלית, הן מכניסות אותי לרעב תמידי וככל שאני משביעה אותן הן רוצות עוד.
והוא מכיר את זה.
שבועות של התכתבות שקטה וחכמה. אהבתי לסאודק הסגירה אותי בהכרת הצורך בשעבוד, צורך שבמשך שנים אני מהבהבת לתוכו: נוגעת ובורחת, מתמסרת ומסתגרת, נפערת ומתחבאת רגע אחר כך.
בכל הזמן הזה הוא לא שאל אודותיי ולו שאלה אחת. במקום זה מצאתי את עצמי מתפתלת, כותבת, משתפת, חושפת ובורחת. מבלי לשים לב טוויתי קורים סביבי וכל שנותר לי לעשות זה להגיש לו אותי מוכנה מבלי שעשה דבר. אין מלחמות, אין משאים ומתנים, אין מניפולציות, יש צורך טהור.
דברים כאלה יכולים להתרחש רק עם אדם שבאמת מכיר לעומק את נפש האדם ואת תורת השיעבוד מרצון. ובדמיוני הוא מתרווח על כורסת יחיד בחדר חשוך, מחייך בשקט חצי חיוך בעוד אני מרקדת ברחבי החדר בתקווה ובהמתנה שיכבוש אותי מבלי להבין שעמוק בתוכי הכיבוש התרחש מזמן. נפלתי למלכודת מבלי שהניד עפעף.
מסתבר, שהסערות האמיתיות מתרחשות מבלי שהזהירו אותנו מפניהם.
אין הכנה.
יש רצון פנימי שנסדק ותיכף יתבקע ויתפוצץ בתחנונים ומתוכי תיעלם הבוגרת והאחראית ותצא חיית הטרף. מול העיניים יהיה מסך שחור ורצון אחד ויחיד: להשתעבד יום ולילה רק אליו.
#סינדרלהאיפהאת
(מזל שהוא לא קורא את זה)
