מלכודות של מילים

״וואו״ הוא מתנשף בלהט, חיוך גדול ויפה כל כך מרוח על פניו ועיניו נוצצות. 

״אני מת עליך, את כל כך משוגעת שאני שוכח איך אני עף בכל פעם מחדש״ 

אני מחייכת בסיפוק, מרגישה איך טיפות זרע נוזלות דרך הצוואר אל המצעים. רגע לפני הוא נכנס בדלת בבגדי ספורט, הוריד את התיק של חדר הכושר אל הרצפה ועטף אותי אליו, לא משחרר. אני מתעוררת אל הריח שלו, מצמידה את האף אל שקע הצוואר, יורדת אל בית השחי ומטפסת בחזרה אל פניו ומתחילה ללקק אותן, תוהה איך מליחות של זיעה יכולה להיות כל כך מתוקה. 

הוא לוקח אותי אל חדר השינה ואני מתקפלת אל תוך החיבוק שלו, מרגישה איך הכור הפנימי שלי מתחיל להידלק. ושנינו יודעים שברגע שהוא יתפוצץ, תצא ממני מישהי אחרת והכל יהפוך להיות על ספידים. ״לאט לאט״ אני מבקשת ממנו. ״אני רוצה להרגיש כל נגיעה, כל רפרוף וכל נגיעת לשון״ כשבעצם אני רוצה לומר ״אל תתן לי כל כך מהר. תן לי להיות כל כך מורעבת ומיואשת שאהיה מסוגלת לשבור קירות״. הוא מפשק אותי ואני נרעדת, והכל נעשה רטוב וכשהוא מתקרב עוד ועוד אני תופסת לו את היד, מכוונת אותו להיכנס עכשיו. הכל מתמלא בתוכי ומבעבע ואני מוציאה אותן ודוחפת לפה שלי, מלקקת אותן עוד ועוד. 

״אלוהים ישמור, תגיד לי, מה זה הגוף היפה הזה? מה נסגר עם כמה שאתה יפה? אין לי כוח אליך כבר״ אני רוטנת ומעבירה קצה לשון על הפיטמה שלו, יודעת שהוא לא אוהב את השיניים או כאב ואני רוצה לפתוח את החלון ולצרוח אבל אני לא יכולה להפסיק להביט בו, מעבירה ידיים על גופו הגדול בפליאה. בתור גמדה קטנה, תמיד מצאתי פלא באנשים גדולים (ואז מה אם הם 1.80 וזה כביכול סטנדרטי. הכל עניין של פרופורציה בחיים) ואני לא מבינה איך אפשר לחיות עם ידיים ורגליים כל כך ארוכות. אני יורדת למטה, חופנת את הפרצוף שלי בביצים שלו וברגע אחד לוקחת את כל כולו בבת אחת אל תוך הגרון שלי, מוציאה ממנו אנחה כל כך יצרית ועמוקה ויודעת שתיכף הוא יפצח במונולוג: ״אלוהים, שכחתי עד כמה את עושה לי טוב ואיזו מדהימה את ואיך אני רוצה לחיות כל היום בתוך הגרון שלך ואני מת ואני לא יודע איך את מפעילה עליי את הכישוף הזה״. וקולות צחוק מתערבבים עם רפלקס הקאה ואני מרימה את הראש, חוטי רוק ממשיכים לנזול מהפה שלי אל הסנטר והחזה. אני לא מנגבת. 

״תן לי עוד״ אני מבקשת. מתפללת שהוא יאמר לי שהספיק לי ודי ושהטירוף יעלה בי עוד. אבל הוא כבר מזמן נראה תחת כישוף, מאבד נשימה ומבקש שאמשיך. אני מתיישבת על הברכיים וממשיכה עם היד, רואה את הגוף שלו מתמסר ונרעד, את הנשימה שהופכת מהירה יותר, הפה הפתוח, והעיניים המתגלגלות. כמה יפה זה כשהכל נעלם ונשאר רק היצר. 

״אני עומד לגמור״ הוא ממלמל תוך כדי אנחות. 

״תגמור עליי״ אני אומרת. אפילו אין טעם לומר ״בבקשה״. 

הוא מתיישב מעליי ואני נשכבת על הגב ורגע אחרי אני רואה אותו מתפרק עד היסוד. 

״תגידי רגע, גמרת, נכון?״ הוא שואל 

״אפילו לא קרוב״ אני עונה בחיוך ומתרוממת אל עבר המקלחת, מניחה לשבילים של זרע לזלוג למטה. 

#

״את כזאת חופשיה״ הוא מכריז בזמן שאני מתלבשת והוא עדיין במיטה מסדיר נשימה. ״את פשוט עושה מה שאת רוצה״ 

ואני מביטה בו לרגע ורוצה לומר לו שאני בעצם כלואה בתוך הכלא הפרטי הגדול ביותר שיצרתי לעצמי ושאין לי מושג איך לצאת ויודעת שהוא לא יבין דבר.

״תגיד רגע, איך זה לחיות את החיים האלה ולדעת שאתה כזה יפה?״ אני שואלת במקום. והוא צוחק. 

שמסכמות הכל

שמרעידות 

שמסמרות את העור

ומחשמלות את הנשמה והנשימה. 

שלוש מילים שסותמות את הפה מלהמשיך ללהג שטויות בניסיונות נואשים להיאחז באשליה שיש לי עדיין שליטה על משהו. 

שלוש מילים פשוטות שמביאות את התמצית המזוקקת של הסיפור כולו: 

״ככה אני רוצה.״

הוּא פָּתַח אֶת הַדֶּלֶת
בְּלִי חֻלְצָה
(כְּדַרְכָּם שֶׁל זְאֵבִים)
אִחַרְתְּ, אָמַר, אֲבָל
הָעוֹר שֶׁלָּךְ נָעִים כָּל כָּךְ הַיּוֹם
אֵיךְ זֶה שֶׁלֹּא לָבַשְׁתְּ
אָדֹם לִפְנֵי, חֲבָל. חִבֵּק
לָחַשׁ רָזִית קְצָת.
לָמָּה אַתָּה לֹא
עָדִין יוֹתֵר? אַל תַּגִּיד שֶׁאֵינְךָ
זוֹכֵר לַיְלָה אַחֵר, לֹא מִזְּמַן
קִעְקַעְתָּ עָלַי סִימָן
שִׁינַּיִם, גֶּלֶד שֶׁנִּרְקָב
מֵאֲחוֹרֵי הַצְּלָעוֹת. וּבְאַחַד הַיָּמִים
נִקַּבְתָּ בִּי חָלָל, לְלֹא
מִלִּים, מִתַּחַת לֶעָקֵב
וּבַשָּׁעוֹת כְּשֶׁהִתְעַכַּבְתָּ לַעֲנוֹת
בָּרְוָחִים שֶׁבֵּין הָאֶצְבָּעוֹת
הַשְּׂרִיטוֹת שֶׁלְּךָ. אֲבָל הוּא רַק שָׁאַל
אֵיךְ זֶה שֶׁהַיָּדַיִם שֶׁלָּךְ
לֹא מְלַטְּפוֹת אוֹתִי עֲדַיִן.
אָז לִטַּפְתִּי
וְנִרְדַּמְתִּי
נִצְמֶדֶת לְגוּפוֹ, מוֹתִירָה יָדַי עַל
גַּבּוֹ, מַאֲמִינָה

(רות אשור)

״את רואה איך מבלי ששמת לב את מתפשקת אליי?״

ואני מקווה שטיל יחדור אל הבית, יפער את הרצפה ואפול פנימה לתוכה. 

״אני מוכנה להתפשט, להוריד בגדים, להתערטל, אבל למה להתפשק?״ אני ממלמלת ואני יודעת שאני משקרת ואני יודעת שהוא יודע שאני משקרת כי זה בדיוק כל מה שאני רוצה עכשיו, כמו אוויר לנשימה. 

הוא יושב על הכורסא ואני מנסה להבין איך עדיין קר לי כשתנור הספירלה עומד לשרוף אותי בעוד רגע, ואני מחפשת חצי חיוך, מוכנה להסתפק אפילו ברבע, משהו, ופניו חתומות. 

״תגידי את זה״ הוא נועץ בי מבט מצמית. 

״אני רוצה שתרצה אותי״ אני לוחשת בשקט, רואה בזוית העין את בית החזה עולה ויורד כאילו יש בתוכי אוניה בלב ים סוער. 

״תגידי את זה״ 

״אני רוצה שתרצה אותי״ מרגישה את הבכי מטפס לו במעלה הגרון, וחום מציף אותי. 

״מה את?״ 

״עבד ממין נקבה״

״ומה את רוצה?״ 

״לשרת אותך בכל דרך שתרצה.״ אני עונה, מנסה להבין איך זה הגיוני שהעפעפיים נעשות כבדות בזמן שהדופק כל כך מהיר.  

״תגידי את זה״ 

״אני רוצה שתרצה אותי״ אני מתחננת, לא מעזה להתקרב אל הרגל שלו כאילו כוח גדול יותר מסמר אותי לרצפה. 

הוא מתרומם ומתקרב אליי, אני יודעת שהוא מריח אותי ויודע שנלכדתי כמו איילה בסבך. 

״תגידי את זה״ 

״אני רוצה שתרצה אותי״ אני מוסיפה, נותנת לראש להישמט קדימה, מרגישה את הדמעות מאיימות להתפרץ. 

והוא פותח את הדלת והולך. 

מותיר אותי אי שם לבד

על הרצפה. 

אוּלַי
הוּא
מוּכָן לְלַטֵּף אוֹתִי
בַּצַּוָּאר
כָּכָה – קְצָת
– בַּצַּד
לֹא לְפַחֵד
לְהַכְאִיב. לְהִתְעוֹרֵר
בְּמָקוֹם אַחֵר
נְשׁוּכָה
שֶׁיַּעֲשֶׂה
אֲנִי מוּכָנָה
שֶׁיִּנְגֹּס בִּי.
שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתִי
שְׂרוּטָה.

(מיא שם אור)

ילדתי. 

כך הוא קרא לי, מילה אחת שמבלי ששמתי לב בכלל, הפכה לגל הניתץ אל תוך חומה ישנה וממוטט אותה. 

מעולם לא קראו לי כך. גם לא הוריי. 

מתהלכת בעולם שבו עד גיל כל כך מאוחר לא הייתי שייכת לאף אחד. תמיד לעצמי. תמיד יכולה ורוצה לבד. 

אני מציצה ובורחת בכל פעם מחדש אל המילים שבעבר הייתי שקועה בהן כל כך. אלו שתעתעו בי, אלו ששיחקתי בהן בעצמי. 

כבר מגיל צעיר ידעתי את הכוח שיש בי עם מילים, או ליתר נכון, בכתיבה. בהינף משפט אחד אדע לגרום לכם להתאהב בי, לחשוק בי, לחמול עליי, לכעוס וכן, גם לשנוא אותי. הכל בהתאם למה שהשדים שבתוכי רוצים ממני עכשיו. 

אני מקבלת שוב ושוב הודעות על הבלוג והכתיבה שלי, ואני מודה לכולם בנימוס ולא מספרת שלא מדובר במתת אל שזכיתי בה. מדובר בהתמדה. ככל שכותבים יותר כך הכתיבה גם הופכת לטובה יותר. אין בי שום דבר שאין בכם. 

נעים יותר לחיות בין מילים שאת בוראת לעצמך. את קובעת לעצמך את הסיפור ובוחרת איזה נופך תרצי שיהיה שם. איכשהו, תמיד לקחתי דברים פשוטים שהיו קורים לי, כמו סמס נחמד, שיחה או פגישה ויודעת ברגע לבנות תסריט, תפאורה, דמויות וסצנה. היא תמיד היתה סוערת ורומנטית כשבמציאות החיים, היא כמעט לא התקיימה כלל והדיסוננס הזה היה מפיל את כל המערכות בכל פעם מחדש. 

הרבה כייסים חלפו בשנים האחרונות, לוקחים ממני מילים, רגשות, והרבה מאוד אנרגיה שלא באמת היתה בי לתת. וכשהכל התרסק ברגע אחד, לא הוצבו חומות, פשוט הכל כבה. הראש שלי קבע שמילים מתעתעות ומכזיבות ואם אני לא יודעת להעמיד אותן במקום שבו הן צריכות להיות, הן לא יהיו בכלל. 

אני לא יכולה להתחיל לספר לכם עד כמה זה מפחיד כשמשהו מבפנים נכבה. כשהתקווה אובדת ואת לא מאמינה עוד בדבר. תקראו לזה משבר, תקראו לזה דיכאון, הכל יהיה נכון. האם יש אור בקצה המנהרה? אני לא יודעת. האם מתוך זה תיברא מישהי חדשה ומשודרגת יותר? גם אם כן, מה זה כבר משנה?

הוא קורא לי ילדתי. 

ואני מרגישה איך קול קדום מתעורר בתוך אפילה עמוקה ששוררת בתוכי. 

מעולם לא קראו לי כך. הייתי ילדה, וילדונת, הייתי בייבי והייתי מותק, הייתי פיצי והייתי טינופת (לא כי זה מנמיך, כי זה בעיקר מצחיק) 

אני נשארת לבהות מול המסך, מרגישה איך חום עדין ומתוק פושט בי. איך השריון מונח בצד, איך אין צורך בקוצים. 

ואני מאמינה לו. 

למה? כי הוא לא רוצה ממני דבר. 

זה מוזר, אני יודעת ואין לי דרך להסביר את זה כשם שאין לי דרך להסביר איך במקום להרהר במונחי ״ניצודה״ ו״נכבשת״ אני מבינה ששליטה עוצמתית ועמוקה תיוולד בי ביום שבו אתחנן בפניו שיעשה בי מה שהוא חפץ וגם אז הוא יאמר לי ״לא״. (ומי יכול להבין את זה בעולם של דיקפיקים, שאלות היכרות כמו ״את אוהבת חניקות?״ או דרישות וציווים אחרי שתיים וחצי הודעות) 

אבל אני לומדת בכל פעם מחדש שכשנמצאים בצד הנכון של הלב, מילה אחת יכולה להרגיש כאילו פוך נוצות נופל עליך באמצע סופת שלגים. 

מילה אחת. 

ילדתי.

או בעצם, כל מה שאני אוהבת בפריים אחד. 

יפני.

שיבארי.

חתולים.

סוטה.

מפחיד.

מרטיב.

להוציא את החתול בסספנשן, המסכן. 

אין ספק שבזמן שאנשים שולחים לי פה הודעות מטופשות, נטולות עניין, אתגר או הומור, הרשתות החברתיות משאירות לי מקום לרייר על המסך.

קצת על היצירה:

שייכת לאמן והמאייר המנוח טושיו סאקי | Toshio Saeki שחי בין השנים 1945-2019, וכונה "הסנדק של הארוטיקה היפנית".
טושיו בנה קריירה ארוכה ומצליחה מיצירות פיגורטיביות סוריאליסטיות, בעלות מיניות גבוהה, תוך התבססות על מסורות יפניות של ציור אירוטי ומיתולוגי, כמו גם על מקורות עכשוויים יותר כמו חוברות קומיקס.
לאחר עשרות שנים של תערוכות בעיקר ביפן, סאקי מצא הצלחה בינלאומית בשלב מאוחר בחייו.

(וכדי להיות אקסטרה נחמדה, רציתי להוסיף לכם לינק לאינסטגרם עם היצירות שלו, אבל אז גיליתי שמי שמנהל את העמוד שלו הוא פרו פלסטיני דביל וזין אני מזרימה לו טראפיק)

אינסוף טקסטים על שליטה ומהותה נכתבו כאן באתר לאורך השנים. אבל את הטקסט האחד הזה, שבזמן שאת קוראת אותו בליל של רגשות מתערבבים בך - שום דבר לא יכול לנצח. 

הוא נכתב לפני הרבה שנים ועד היום אני זוכרת את הפעם הראשונה שקראתי אותו ואת התחושה שחלפה בי. היה זה רגע נדיר שבו הרגשתי שמישהו רואה את מה שתמיד סמוי כל כך מן העין. 

הרבה חודשים שלא הייתי פה ולא הרבה השתנה. ואולי טוב שכך. מסך שחור, הודעות אדומות, מילים לבנות.

מה עוד צריך? טקסטים אלמותיים. 

ושאני אגיע אי פעם לרמת כתיבה כזאת. 

_______________________________________________________________________________________________________________________

בסופו של דבר. לראות אישה / RIS

בסופו של דבר שליטה היא באמת רצועה ובקצה באמת ישנה כלבה שמצייתת לפקודות.

בסופו של דבר היא עובדת את הזין לא רק כי כך רצית אלא כי היא רצתה. מתישהו היא בחרה כך. מתישהו צף ועלה בה הרצון ומילא אותה להתפקע. אבל הגם שהרצון היה שלה הרי אתה הוא זה שמרשה לה אותו. את הרצון הזה א ת ה מאפשר לה.

והיא צריכה לעבוד באמת קשה כדי לזכות בזה.

בסופו של דבר יש לה פרפרים והיא רועדת מבפנים ונרטבים לה התחתונים כשהיא חושבת איך אתה לוקח אותה. איך אתה עושה בה ביד קשה, בקול קשה, איך אתה בוזז וחומס ולא משאיר בה אף פינה בלי חותם סולית נעלך הדורכת עליה.

בסופו של דבר הכל רועד בה כשאתה מזיין לה את התחת בעוד ידך האחת לופתת את השיער שלה בכאב מצמית והיד השניה שלך מושכת בפטמה הנפוחה שלה כאילו אתה נאחז ברצועות העור באוטובוס דוהר בלי בלמים במורד כביש הררי צר ומתפתל באיזה חור בפרו.

בסופו של דבר הכוס מתכווץ לה כשהיא מדמיינת איך היא מענגת אותך. איך היא משרתת אותך בכל דרך שתצווה עליה. רצוי, כמובן, שזה יהיה רב-זימה ומלוכלך ונמוך ומקפל ומשפיל כי שם מתפוצצת לה העוצמה בפנים ושם היא לומדת כל פעם מחדש שההיררכיה ששמה אותה כל כך נמוך מתחתיך היא לא רצויה או בלתי-רצויה אלא הכרחית בטירוף כמו חשמל לנשימה. כמו חמצן לחיים.

בסופו של דבר היא לומדת לא לגמור בלי רשות, לא לגמור בכלל אלא אם זה עבורך ושלך, היא לומדת מתוך הג'יפה והמיץ של הזבל לאהוב ללקק את חור התחת שלך ולרדת לך אחרי שזה הרגע נשלפת לה מתוך פרח חור התחת החום והמכווץ שלה כשהכוס שלה עדיין מפרפר.

בסופו של דבר כבר לא זוכרים את ההתחלה.  כבר לא זוכרים את אותה פעימה שעברה בה ואותה בליעה קשה ולא רצונית.  את הקליק של הקשר בעיניים.  את הקליטה של הפטמות שהתקשו כל כך פתאום עד שהן מאיימות לקפוץ מתוך החזיה והחולצה והסוודר.

את הוריד שפועם לה בצוואר.

ועיניה הרועדות.

את היותה אישה.

אישה.

לראות אישה.

לראות אותה רואָה אותך. רואָה אותך רואֶה אותה. רואֶה אותה עירומה ורועדת. ונרטבת. אם היא שלך שנים ואם רק נפגשתם רק לפני רגע והיא לבושה ומוסתרת מכף רגל ועד סיכת ראש. היא תמיד רואה שאתה רואה אותה כשאתה רואה אותה.

לראות אותה נצמתת כשהיא מבינה כמה היא שקופה בפניך. כמה הבוז הטהור שלך מכריע אותה, לופת אותה ומנגן כמו קשת על מיתרי ההתפשקות שלה. ההשפלה ננעצת בה כמו זין לוהט ורותח עד כי ברכיה נמסות.

לראות אישה ולגרום לה לדעת שברור לך שהיא שונאת את התחושה שאתה פורש עליה. ליתר דיוק: שהיא שונאת את זה שהיא צריכה את זה כל כך. ולדיוק משופר - שהיא אוהבת את זה כל כך.

לראות אישה ולקרוא בעיניה את הידיעה שהרגע הזה אורב לה: שמתישהו בנקודת זמן אקראית אך מדויקת היא תהיה מוכרחה לכרוע ולהרים את התחת גבוה באויר ולפשק עם הידיים לבדיקה משפילה וחודרנית. לדעת שזה גורם לבטן התחתונה שלה לפרכס.

להראות לה את השעבוד ישר אל תוך העיניים ולגרום לה לדעת שאתה מתענג על הידיעה המוחלטת שלה שאינך מותיר לה כל ברירה.

לראות אישה ולגרום לה לכעוס עליך על שיש בידך הכוח לגרום לה לרצות לכרוע ולזחול לפניך. לגרום לה לערוג שתרצה לבעול אותה. והפחד המחלחל בה שאתה עומד לגרום לה להתחנן. והכמיהה שתעשה את זה כבר ואיתה הבושה שמתלווה אליה.

ודמעה נולדת במקום עמוק  בתוכה כשהיא מבינה שהיא כבר מזמן מתחננת, אי שם באפלה.

בסופו של דבר היא תלך לגהינום וחזרה עבורך. באש ובעשן ועל שפת התהום ומעבר לה.

אבל בהתחלה, בהתחלה, אתה זוכר? אז, כשהמבטים שלכם נפגשו ואתה החסרת פעימה כשעיניה ביקשו מעיניך שתדפוק אותה ותקרע לה את הצורה.

והיא תוריד עבורך את הירח מהשמיים אם רק תרצה, ותפרוש אותו לרגליך.

בעבור אותה פעימה אחת שהחסרת.

לבלוג המלא