מלכודות של מילים

בָּרֶגַע שֶׁהִתְחַנַּנְתִּי אֵלָיו שֶׁלֹּא יַפְסִיק לְזַיֵּן אוֹתִי בַּחַיִּים
רָאִיתִי לוֹ בָּעֵינַיִם שֶׁזֶּה נִגְמַר.
רוֹב הַגְּבָרִים הֵם קַשְׁקְשָׁנִים גְּדוֹלִים כְּשֶׁזֶּה נוֹגֵעַ לְסֵקְס. כְּלוֹמַר, כָּל עוֹד זֶה בְּפַרְהֶסְיָה, הֵם מִסְתּוֹבְבִים כְּמוֹ טַוָּסִים נְפוּחִים, אֲבָל בַּלַּיְלָה בַּלַּיְלָה בַּמִּטָּה, תַּרְאִי אֶת הָרָעָב הָאֲמִתִּי שֶׁלָּךְ וְהֵם נִבְהָלִים כָּל כָּךְ.
אֵיךְ הוּא יִתְמוֹדֵד עַכְשָׁו עִם תְּשׁוּקַת הָאֵימְתָנִים שֶׁאַתְּ, עִם הוּרִיקַן הָרֶגֶשׁ וְהַהוֹרְמוֹנִים, וְעִם הָעֵינַיִם שֶׁלָּךְ.
שֶׁמִּסְתַּכְּלוֹת עָלָיו
וְרוֹאוֹת בְּדִיּוּק
אֲבָל בְּדִיּוּק
מָה הוּא שָׁוֶה
בַּהַתְחָלָה, זֶה נִרְאֶה פָּשׁוּט
הֲרֵי בְּפּוֹרְנוֹ הַכֹּל הוֹלֵךְ חָלָק, וְיֵשׁ אֵיזוֹשֶׁהִי צִיפִּיָּה נַעֲרִית מְתוּקָה שֶׁגַּם הַמְּצִיאוּת הִיא כָּזוֹ.
בָּפוֹעַל, סֵקְס שֶׁל חַיִּים אֲמִתִּיִּים, מְדַמְּמִים, אִינְטִימִיִּים,
הוּא הֲכִי רָחוֹק מִפּוֹרְנוֹ שֶׁיֵּשׁ.
לְהַחְזִיק אֶת הַמֶּרְחָב הָאִינְטִימִי שֶׁלָּנוּ
לְחַבֵּק לִי אֶת הַנֶּפֶשׁ דֶּרֶךְ הַיָּדַיִם הַגַּבְרִיּוּת שֶׁלְּךָ לְהַפְשִׁיט אוֹתִי בְּכָל הַמּוּבָנִים וְלִהְיוֹת מְסֻגָּל לְהִתְמוֹדֵד עִם כָּל מָה שֶׁזֶּה מֵבִיא אִתּוֹ
דְּמָעוֹת, זַעַם, רוֹךְ, עֹצְמָה נִקְבִּית, כְּנִיעוּת, בּוּשָׁה וּבְעִקָּר הַרְבֵּה הַרְבֵּה אֱמֶת.
אִישָׁהּ שֶׁמְּחֻבֶּרֶת לַתְּשׁוּקָה הַקַּדְמוֹנִית שֶׁלָּהּ
לֹא מוֹרִידָה תַּחְתּוֹנִים
הִיא מִתְפַּשֶּׁטֶת שְׁכָבוֹת שֶׁל כְּאֵב
זֶה רַק מַמָּשׁ בְּמִקְרֶה
מַגִּיעַ עִם כּוּס.

(איה רוזנווסר-רבין)

חבר שלח לי הודעת מזל טוב היום. לא הבנתי למה והוא ציין שהיום מיה34 חוגגת יום הולדת. 

אני זוכרת את היום שבו הגעתי לכאן שוב. זה היה יום שבת, שמש נובמבר חמה האירה את המרפסת, הכל היה רגוע מסביב אחרי שכמה דקות לפני הסרתי את כל תמונותינו המשותפות מהקיר וקרעתי אותן לגזרים. 

״רגע רגע״, אמר השד שחי בתוכי, ״אם את חופשיה עכשיו, את לא צריכה להמשיך לפנטז ולרייר על גברים בחליפות במעלית, את חופשיה ויכולה לעשות הכל״

ואחרי הפסקה של 13 שנים, חזרתי לכאן. שם אחר, דמות אחרת, אדם אחר. 

קראתי שוב, הכל. יצאתי למסע בחיפוש אחר חבריי הישנים, מי נשאר ומי עזב, ויצאתי למסע פנימי, להבין אחת ולתמיד איך אני חיה עם הדבר הזה, איך אני מפסיקה להסתיר, איך אני עושה שלום. 

מצאתי את עצמי כותבת. המון. שופכת כל רגש החוצה, מלבישה את הכעס, העצב, התסכול, היאוש והכישלון במילים שלרגעים לא רצו להפסיק להיכתב. האנונימיות פה נעמה לי, ולמרות שתמיד בזתי לאנשים ללא שמות מאחורי תמונות מפוברקות, מצאתי פה חברים. אנשים שנמצאים איתי עד היום. כאלה עם מכנה משותף עמוק ורחב שלמדו לחיות עם הנטיה המינית שלהם ולא לעשות מזה עניין. אמנם נפגשנו בגלל נטיותנו לבדסמ, אבל מהר מאוד הוא לא היה העיקר, בעצם, הוא כמעט לא היה בכלל.  

גיליתי את השקט והעוצמה בשיבארי, את הרגע הזה שכל היקום מתכנס אליי, אליו ולחבלים. את הדינמיקה השקטה והמדויקת כל כך. את היופי הזה שאי אפשר להסביר. נדמה לי שאחד המשפטים בכותרת הבלוג היה או עדיין: The Beauty of suffering 

התאהבתי. מצחיק לחשוב שדווקא אני אתאהב באיש שלא אדע מי הוא. לא אז ולא לעולם. מצאתי את עצמי טווה קורים סביבו, מחכה ללילה שיבוא, לשיחות הארוכות ולמילים העוטפות. בסוף גם אנחנו התמוססנו. הבנתי שכשהמילים נגמרות, חיים מתקיימים ובבחירה בין לילות מלאי מילים ולילות של מעשים, של חיים - החיים ניצחו. ולמרות שלמעלה משנה וחצי עברו, לעיתים בלילות אני עוד מהרהרת בו, תוהה אם אי פעם שמו יופיע בתיבת ההודעות ובכותרת תהיה רק נקודה.

מצאתי פה השראה. נשים חזקות, עצמאיות, קרייריסטיות, מוכשרות ומצחיקות. ואחת ויחידה, לורי, שגרמה לי להבין שכן - אפשר לנהל זוגיות לצד בדסמ. ברור לי שיש אינסוף קשיים (איפה לא?) אבל זה אפשרי. 

אני כמעט ולא כותבת היום. לא כאן ולא בפלטפורמות אחרות. השנה האחרונה הביאה איתה משבר שטלטל, ופירק והרכיב אותי מחדש. אני עדיין מנסה ללמוד איך מתפעלים את הדבר הזה. 

6 שנים חלפו מאז שבאתי. מיה34 כבר מזמן לא בת 34. בכל חיוב חודשי של המנוי אני תוהה אם זה לא הזמן להיפרד ממנה, מהבלוג ומהאתר. עדיין לא החלטתי מה בא לי, אבל עד אז נראה לי שזה סבבה לציין את יום הולדתה של מיה34 שלימדה אותי שלא משנה מה אני - זה לגמרי בסדר. 

(ואפילו דיי מגניב) 

אומרים שבאי הזה אפשר לראות שקיעות וורודות 

כי הוא עשוי מקריסטלים. ולא סתם, כאלה שמרפאים. 

כל מי שאומר את זה, זוכה ממני לנחירת בוז רמה. 

״חכי״ הם אומרים, ״דעתך עוד תשתנה״

#

הים מכה בגליו על הסלעים והרעש מהדהד אל תוך החדר. 

בחוץ יש טריליון כוכבים שמאירים באור בוהק ובהיר כל כך. 

הרוח חמה וחזקה וכל חיות הלילה מרעישות.

אני מחייכת. 

#

שישה חודשים חלפו מאז אותו היום שבו המשחק של חיי

שוב התבלגן. אבל הפעם זה לא היה בלאגן. זה היה מטען חבלה

שמישהו שם בתוכי מבלי ששמתי לב וההדף זרק אותי לרצפה 

ולא הצלחתי לקום. 

ארבעה חודשים שבהם הבטתי בכל בוקר על השברים ואפילו 

לא הרגשתי צורך לנקות. כי די. שבעתי. 

סיימתי להאמין. 

#

בכל יום אני עוצרת והולכת להיפרד מהשקיעה הכי יפה שראיתי 

אי פעם. בכל יום אני אומרת לעצמי שלא תהיה עוד שקיעה 

כמו השקיעה היפה הזאת. וביום המחרת זה קורה.

ואני בכלל שונאת שקיעות.

(שקיעות זה לסחים)

את הים אני אוהבת וגם את עצי הקוקוס

ואת החול הלבן. וגם את השמיים שהופכים לוורודים, אולי 

בגלל אותם קריסטלים שמספרים עליהם שמרפאים. 

ובמקום לנאום בפניהם שאלו בסך הכל אבנים

אני עונה: מי יודע, יש מצב, מה זה בכלל משנה?

חודשיים חלפו ושברים מתחילים להתאחות. 

https://thecage.co.il/https://images.thecage.co.il/static/no-image-found.png

חיים טוב

וגם הכלבות.

והכי הייתי רוצה שתיקח אותי עם קולר ורצועה לסיבוב בחוץ בגשם. 

בזמן שכולם מסתגרים בבתיהם נהיה רק אתה ואני. 

ובתוך שלולית דלוחה בחניון של אחד הבניינים תכריע אותי על ברכיי והמעיל יסתיר אותי נחנקת מהזין שלך. 

והדם שינזל מהברכיים הפצועות יתערבב במי השלולית העכורים ביחד עם הרוק והדמעות שאתה כל כך מכור אליהן ולא יהיה לי פנאי במוח לחשוב על הזיהום שבטח אחטוף מזה ואיך יחתכו לי את הרגליים (היפוכונדריה שלום) 

ובבתים ישנו האנשים. קשי יום ועייפים מהחיים.

פעם, באמצע הלילה, בנסיעה על אחד מרחובותיה הראשיים של הרצליה פיתוח, ראיתי שער נפתח ואישה עירומה מקבלת בשמחה רכב שנכנס אל שביל החניה. אני זוכרת את השמחה שלה ושהיתה כוסית ממש ושחשבתי שאיזה חיים מגניבים היא בטח חיה. 

ואני, ראויה לפריפריה, לבניין שיכונים שקירותיו החיצוניים מתקלפים ומפעם לפעם השקט מופר מחתול רעב שקיפץ אל תוך הפח. 

וכשתגמור ואבלע ואנקה הכל, תצמיד אותי אל קיר הבניין. אצבעותיך יחפרו בתוכי, ידך השניה תרתק אותי מהצוואר אל הקיר, ובכל תזוזה, גבי יתמלא חתכים מהשפריץ של שנות ה-70 שמעטר את קירות הבניין. ולא אדע אם לכאוב או להתענג והכל יתערבב ואתחנן על חיי כי ארגיש שהכל בפנים מתפרק לי. והכל באמת יתפרק. אי שם בין הידיים שלך, מתחת לבניין בשיכון בעיר צדדית ולא חשובה תתיר לי למות בידיים שלך. 

ובלילה מאוחר תעביר אצבעות מהססות, רכות ונעימות, על כל שריטה בגב, כמנסה לאתר מסר שנכתב בכתב סתרים.

ותנשק כל אחת מברכיי 

ותצחק כשלא ארשה לך לשים לי יוד ולעשות לי פו 

כי זה שורף. שורף מדיי. 

____________________________________________________________________________________

*והלוואי והייתי מדמיינת גשם, פוך, חיבוק ושוקו חם. 

כמה ימים אחרי שנעלמת מחיי, הייתי בדרך לאיזה ערב שעשועים עם מישהו שהכרתי בטינדר. 

דיברנו לפני זה וגם התכתבנו דיי הרבה. היתה שם זרימה אחרת בשיחה, בשונה ממך, היא היתה פחות מורכבת. אתה מבין, השיחות איתך היו עוטפות אותי כמו פוך כבד שצונח לו לאט על כתפיי וכל מה שרציתי היה להיות רכה ונימוחה ושתעשה בי כל מה שאתה רוצה כי ככה אתה רוצה, איתו זה היה יותר שמיכת פיקניק אבל הפיקניק היה בשקיעה מושלמת. אז כזה. 

וכשיצאתי מביתו, המומה וסוערת, זוממת ומורעבת ובעיקר לא מאמינה שדבר כזה באמת יכול לקרות, רק רציתי לחזור הביתה ולכתוב לך שכן, קיים דבר כזה. שבו לא צריך לדבר כי הכל נאמר שם בין הנשימות. וכמו אתאיסט שפגש באלוהים מולו כך גם הייתי אני: מאמינה. 

וכשנכנסתי הביתה, ידעתי שאתה לא שם. עובדת היותך נוכח כל כך התפוגגה לה. והלב, עמוס אוקסיטוצין ואדרנלין, המהם שבחיים האלה אין ואקום. משהו תמיד נכנס.  

והוא, נכנס כמו טורנדו בבית עץ בכפר באינדונזיה. מעולם לא דיברנו בדסמ. הוא לא כאן באתר, הוא לא מכיר את החוקים, הקודים והנהלים. הוא פשוט כזה. כמו שתמיד ידעתי שהאיש שלי יהיה. והוא היה הכי מדויק שיש. 

#

״קניתי לך הפתעה״ הוא אמר לי ערב אחד בביתו. הלב שלי ניתר בהתרגשות בעיקר כי ידעתי שאין לו. אין לו איך לממן מתנות ולמה הוא בכל זאת מתעקש לקנות לי אחת. ״תעצמי עיניים״ הוא ביקש. והרגשתי איך קולר עוטף את צווארי ואליו גם מתחברת רצועה. 

קולר. אשכרה קולר. כזה של חנות חיות. לא מעור עם טבעת ברזל מבהיקה, אלא יותר של כלבה מעמותה. אפס סטייל אבל מי לעזעזל צריך סטייל? כלבה אני. על אמת. זאת האמת של החיים. הוא לא ידע עד כמה קולר הוא משמעותי. בטח עבורי. בפעם האחרונה שהנחתי למישהו לשים עליי קולר הייתי בת 21 ומאז לא הרשיתי לאיש. אבל מאיפה הוא יכול היה לדעת? הרי מעולם לא שיתפתי אותו בעברי. והנה אני הבלתי מושגת, שנלחמת בכל דבר אפשרי בערך - מקולרת.

ועם כמה שהצוואר שלי צר, גם הקולר הקטן ביותר שהיה בחנות מצא את עצמו קצת רופף עליי. לא הייתי צריכה זמן להבין שזה מכוון כי הוא אהב לאגרף את הקולר בעודו עליי ולסובב עוד ועוד עד שהנשימה היתה נסגרת ופניי היו מחליפות צבעים. 

זמן מה אחר כך, הרגשתי שלכלבה ראוי שיהיה גם זנב. הזמנתי פלאג עם זנב. ארזתי יפה בקופסה והנחתי במגירה התחתונה בשידה בחדר השינה שלי. עד היום הוא נמצא שם. מעולם לא פתחתי את הקופסה. מעולם לא הענקתי לו את התחת שלי במתנה. 

למה? 

אין לי תשובה.

#

יום אחד נגמרו לי המילים. זאת בעיה רצינית כי חלק ניכר מהעבודה שלי תלוי במילים. אז עזבתי. לא מצאתי סיבה להיות פה אם אתה לא איתי. החוטים שקשרו אותי אליך הפכו לשקופים ובכל פעם שבאתי לפה לקרוא את המילים האחרונות שהותרתי לך, הרגשתי צריבה כאילו היו אלו חוטים של מדוזה ולא חוטי משי. 

לפעמים באתי לראות אם כתבת משהו. לך המילים לא נגמרו. 

חודשים חלפו ואז התחילו ההבהובים. 

אתה מבין, שנינו לא צפינו דבר כזה. לשנינו זה היה גדול ועוצמתי וזה היה בתדר אחר לגמרי מכל חוקי הקיום שלנו פה. אני הייתי אסירת תודה על כך. הוא היה בתגובת נגד. האיש הגדול, היפה והחכם הזה ששולט על כל צעד בחייו, איבד שליטה על הרגשות שלו. ואין אצלו אופציה כזאת. היא לא קיימת. 

אז הוא התרחק. וביחד איתו התרחקתי גם אני מכל העולם. 

הייתי מרוקנת כל כך שמעט האנרגיה שעוד התקיימה בי היתה צריכה ללכת לעבודה. כאבים של אחרים ששיתפו איתי היו כאבים בלתי נסבלים ולא כאלה שיכולתי להכיל עוד. איש מהם לא שאל לשלומי. ואם היו שואלים, מה כבר הייתי יכולה לענות? 

# 

״אני מצטער. אני כל כך מצטער״ הוא אמר לי אתמול כשנפגשנו. 

״אתה יודע מה הדבר הכי כואב?״ עניתי, ״שלא ראית אותי. אני לא צריכה שיכילו אותי, אני לא צריכה חיבוק. אני לא כל זה. אני צריכה שיראו אותי.״

״לא ראיתי אותך״ הוא הוסיף. 

״אני יכולה לבקש ממך משהו?״ שאלתי לפני שהלכתי ״בפעמים הבאות, תחשוב טוב טוב רגע לפני שאתה מניח על מישהי קולר. כי קולר זה לא סתם אביזר. זה לא פאן, לא נייס ולא משחק. קולר זאת אמירה ויש כאלו, מטומטמות, שהאמירה הזאת היא עולם״

#

האמת היא, שאין לי סוף לסיפור כדי לתת לך. לא היתה מחווה גדולה, הוא לא יושב מתחת למרפסת ביתי עם רדיו טייפ, הוא לא בכה והתחנן על נפשו. אני לא יודעת אם נדבר שוב. אני לא יודעת אפילו לאן הסיפור הזה ימשיך אם בכלל. אני לא יודעת אם המילים שלי יחזרו. אני מקווה שכן. אני צריכה שהן יחזרו. 

אני יודעת שבפעם הראשונה בחיי - הייתי באמת, על אמת, אני.

(וזה היה הכי מגניב שיש) 

- - - - - - 

עריכה מאוחרת: ואני יודעת שאם היית רואה אותי, את מי שאני באמת כמו שפגשתי בה לראשונה, חצי החיוך שלך היה ממש, אבל ממש מתרחב. 

יש חוט ואת הולכת אחריו

והוא עובר כחוט שני בין הדברים המשתנים

אבל הוא עצמו לא משתנה

אנשים תוהים אחרי מה את רודפת

הם חייבים שתסבירי את החוט

אבל קשה לאחרים לראות אותו

כל עוד את מחזיקה בו לא תוכלי ללכת לאיבוד

טרגדיות קורות

אנשים נפגעים או מתים

ואת סובלת ואת מזדקנת

ואין דבר שתוכלי לעשות כדי לעצור את הזמן 

אבל בכל מקרה

לעזוב את החוט 

זו לא אופציה

.

.

.

ויליאם סטפורד. ארצות הברית. מאה 20

חוט: האג׳ימה קינוקו. יפן. מאה 21

( לא תרגום שלי)

** מוקדש באהבה ובגעגועים אין קץ לאחד שטווה קורים סביבי ואין יום שעובר מבלי שהלב שלי יתכווץ בכאב.

בכל מקרה, לעזוב את החוט זו לא אופציה, יהיה מה שיהיה.

סלפי מעלית בבוקר. בדרך לפגישה עם לקוח. ישיבה ורגע מצחיק שקרה שם. 

צהריים עם חברה טובה במסעדה. ברור שנצלם את המנה, אחרי הכל - איך העולם ישרוד אם לא נתעד את כל מה שנכנס לנו לפה?

(אוקיי, לא באמת את כל מה שנכנס לי לפה)

ודרינק בשקיעה עם מוזיקה וסקר מה עדיף ללבוש ורגע מצחיק שהחתול עשה, ויוצאת לבלות

וסטורי עם תובנות על החיים ועד כמה הם נהדרים. 

וחסר שם חלק אחר של חיי. 

סטורי שלי מחייכת בכניסה לבית שלו, בומרנג של סטירה שעפה, סקר אם הייללות שלי מוצדקות או לא. הילוך איטי של הידיים שלו לשות 

לי את הנשמה, פריימים על פריימים שנצרבים לי במוח ושאיש לא יידע מהם לעולם. 

#

ובתוך כל זה אני נותרת בפרדוקס הנצחי שכנראה לעולם לא יבוא על פתרונו. 

״אל תיתן לי בקלות. תן לי להתפתל מולך, תן לי להתחנן על חיי ואז עוד קצת.״ אני רוצה לומר לו, ושותקת.

אין בזה היגיון הרי. אני האיילה שמגישה את עצמה לזאב כשכל האינסטינקטים הפנימיים צורחים לברוח. להילחם.

וממי אני בורחת ומול מי אני נלחמת בעצם? 

#

סטורי עם הקפה של הבוקר. סטורי רגע לפני פגישה. סטורי נופים מהדרך בנסיעה. סטורי שחושף גוף מסומן. סטורי סימוני נשיכות. סטורי מגבות רטובות.

סטורי כושלהאמא של העולם.  

ובתוך סטרס של יום מטורף באמצע ישיבה אני מרגישה שהאיזון בורח ממני, המחשבות דוהרות בין משימות ואני שוקעת אל תוך המחשבות ונעלמת במרחב. תיכף יגיע זמני לדבר בפגישה ומה לעזאזל תכננתי להגיד.

אני עוצמת לרגע את העיניים, כמו מקשיבה בריכוז רב, ומדמיינת את הקול שלו קרוב לאוזן שלי.

"אבל אמרתי לך לא לזוז, נכון?!" הדהודי קולו פועמים לי בלב ובצ'אקרה העמוקה ביותר שאיש לא מורשה לבוא בה.

ואני נזכרת איך אמר ואיך באינסטינקט של סוסה מורדת זזתי. ברחתי. התחבאתי. ואיך תפס אותי בזנב הסוס ושלף אותי החוצה: "אבל אמרתי - לא לזוז" הוא אומר בקול שקט ובטוח, כאילו נמצאת מולו איזו אחת, מטומטמת, והחשמל בתוכי מתפוצץ ואני פוקחת עיניים וחיוך נמרח המחשבות מתיישרות ואין ממוקדת ומפוקסת יותר ממני.

ECOMI - הנה אני!

#מטומטמת

״את יכולה יותר, את סתם בכיינית״ הוא אומר, נותן לי להסדיר רגע של נשימה ודוחף לי את הזין בחזרה עמוק אל תוך הגרון. 

אני בסטרס, נלחמת ברפלקס ומרגישה את הקמפרי ששתיתי לפני כמה דקות עומד לצאת לי מהכיוונים הלא נכונים

ושרק לא אקיא לו על הזין וארצה למות מבושה. 

הוא רואה את המלחמה הפנימית שלי, את הצורך החייתי והבלתי נשלט לרצות אותו, וכשהוא מתרחק אני מייבבת לעוד. 

״תבקשי יפה״ הוא אומר. 

״לך תזדיין״ אני עונה. 

״אין בעיה״ הוא משיב ומתרחק רק כדי לגרור אותי מהקוקו אל קצה הספה, להציב אותי מולו בתנוחה שהכי נוחה לו ולהמשיך לאתגר את יכולות הכלת הגרון שלי. 

ואני נחנקת והכל עולה וצף ואני לא יודעת מה אני רוצה לעשות קודם ברגע שהוא ייתן לי מרווח נשימה: לנגב את הנזלת, את הדמעות, להזיז את השיער הסורר מהפנים או פשוט לנשום. וכשהוא נותן לי מרווח נשימה, אתם יודעים כבר מה קרה: 

שוב ושוב יללתי ויבבתי לעוד. 

#

״הגרון שלי שרוט״ אני מתלוננת בפניו ברגעים שאחרי. 

״לזין שלי אין קוצים, מותק״ הוא עונה. 

״נהנית?״ אני שואלת בחיוך. 

״את סתם בכיינית, את יכולה יותר״ הוא עונה. 

״לך תזדיין״ אני אומרת לו. 

״כמה שיותר מהר״ הוא עונה. 

(האסקפיזם המושלם)