״את יכולה יותר, את סתם בכיינית״ הוא אומר, נותן לי להסדיר רגע של נשימה ודוחף לי את הזין בחזרה עמוק אל תוך הגרון.
אני בסטרס, נלחמת ברפלקס ומרגישה את הקמפרי ששתיתי לפני כמה דקות עומד לצאת לי מהכיוונים הלא נכונים
ושרק לא אקיא לו על הזין וארצה למות מבושה.
הוא רואה את המלחמה הפנימית שלי, את הצורך החייתי והבלתי נשלט לרצות אותו, וכשהוא מתרחק אני מייבבת לעוד.
״תבקשי יפה״ הוא אומר.
״לך תזדיין״ אני עונה.
״אין בעיה״ הוא משיב ומתרחק רק כדי לגרור אותי מהקוקו אל קצה הספה, להציב אותי מולו בתנוחה שהכי נוחה לו ולהמשיך לאתגר את יכולות הכלת הגרון שלי.
ואני נחנקת והכל עולה וצף ואני לא יודעת מה אני רוצה לעשות קודם ברגע שהוא ייתן לי מרווח נשימה: לנגב את הנזלת, את הדמעות, להזיז את השיער הסורר מהפנים או פשוט לנשום. וכשהוא נותן לי מרווח נשימה, אתם יודעים כבר מה קרה:
שוב ושוב יללתי ויבבתי לעוד.
#
״הגרון שלי שרוט״ אני מתלוננת בפניו ברגעים שאחרי.
״לזין שלי אין קוצים, מותק״ הוא עונה.
״נהנית?״ אני שואלת בחיוך.
״את סתם בכיינית, את יכולה יותר״ הוא עונה.
״לך תזדיין״ אני אומרת לו.
״כמה שיותר מהר״ הוא עונה.
(האסקפיזם המושלם)
