מלכודות של מילים

סלפי מעלית בבוקר. בדרך לפגישה עם לקוח. ישיבה ורגע מצחיק שקרה שם. 

צהריים עם חברה טובה במסעדה. ברור שנצלם את המנה, אחרי הכל - איך העולם ישרוד אם לא נתעד את כל מה שנכנס לנו לפה?

(אוקיי, לא באמת את כל מה שנכנס לי לפה)

ודרינק בשקיעה עם מוזיקה וסקר מה עדיף ללבוש ורגע מצחיק שהחתול עשה, ויוצאת לבלות

וסטורי עם תובנות על החיים ועד כמה הם נהדרים. 

וחסר שם חלק אחר של חיי. 

סטורי שלי מחייכת בכניסה לבית שלו, בומרנג של סטירה שעפה, סקר אם הייללות שלי מוצדקות או לא. הילוך איטי של הידיים שלו לשות 

לי את הנשמה, פריימים על פריימים שנצרבים לי במוח ושאיש לא יידע מהם לעולם. 

#

ובתוך כל זה אני נותרת בפרדוקס הנצחי שכנראה לעולם לא יבוא על פתרונו. 

״אל תיתן לי בקלות. תן לי להתפתל מולך, תן לי להתחנן על חיי ואז עוד קצת.״ אני רוצה לומר לו, ושותקת.

אין בזה היגיון הרי. אני האיילה שמגישה את עצמה לזאב כשכל האינסטינקטים הפנימיים צורחים לברוח. להילחם.

וממי אני בורחת ומול מי אני נלחמת בעצם? 

#

סטורי עם הקפה של הבוקר. סטורי רגע לפני פגישה. סטורי נופים מהדרך בנסיעה. סטורי שחושף גוף מסומן. סטורי סימוני נשיכות. סטורי מגבות רטובות.

סטורי כושלהאמא של העולם.