מלכודות של מילים

חבר שלח לי הודעת מזל טוב היום. לא הבנתי למה והוא ציין שהיום מיה34 חוגגת יום הולדת. 

אני זוכרת את היום שבו הגעתי לכאן שוב. זה היה יום שבת, שמש נובמבר חמה האירה את המרפסת, הכל היה רגוע מסביב אחרי שכמה דקות לפני הסרתי את כל תמונותינו המשותפות מהקיר וקרעתי אותן לגזרים. 

״רגע רגע״, אמר השד שחי בתוכי, ״אם את חופשיה עכשיו, את לא צריכה להמשיך לפנטז ולרייר על גברים בחליפות במעלית, את חופשיה ויכולה לעשות הכל״

ואחרי הפסקה של 13 שנים, חזרתי לכאן. שם אחר, דמות אחרת, אדם אחר. 

קראתי שוב, הכל. יצאתי למסע בחיפוש אחר חבריי הישנים, מי נשאר ומי עזב, ויצאתי למסע פנימי, להבין אחת ולתמיד איך אני חיה עם הדבר הזה, איך אני מפסיקה להסתיר, איך אני עושה שלום. 

מצאתי את עצמי כותבת. המון. שופכת כל רגש החוצה, מלבישה את הכעס, העצב, התסכול, היאוש והכישלון במילים שלרגעים לא רצו להפסיק להיכתב. האנונימיות פה נעמה לי, ולמרות שתמיד בזתי לאנשים ללא שמות מאחורי תמונות מפוברקות, מצאתי פה חברים. אנשים שנמצאים איתי עד היום. כאלה עם מכנה משותף עמוק ורחב שלמדו לחיות עם הנטיה המינית שלהם ולא לעשות מזה עניין. אמנם נפגשנו בגלל נטיותנו לבדסמ, אבל מהר מאוד הוא לא היה העיקר, בעצם, הוא כמעט לא היה בכלל.  

גיליתי את השקט והעוצמה בשיבארי, את הרגע הזה שכל היקום מתכנס אליי, אליו ולחבלים. את הדינמיקה השקטה והמדויקת כל כך. את היופי הזה שאי אפשר להסביר. נדמה לי שאחד המשפטים בכותרת הבלוג היה או עדיין: The Beauty of suffering 

התאהבתי. מצחיק לחשוב שדווקא אני אתאהב באיש שלא אדע מי הוא. לא אז ולא לעולם. מצאתי את עצמי טווה קורים סביבו, מחכה ללילה שיבוא, לשיחות הארוכות ולמילים העוטפות. בסוף גם אנחנו התמוססנו. הבנתי שכשהמילים נגמרות, חיים מתקיימים ובבחירה בין לילות מלאי מילים ולילות של מעשים, של חיים - החיים ניצחו. ולמרות שלמעלה משנה וחצי עברו, לעיתים בלילות אני עוד מהרהרת בו, תוהה אם אי פעם שמו יופיע בתיבת ההודעות ובכותרת תהיה רק נקודה.

מצאתי פה השראה. נשים חזקות, עצמאיות, קרייריסטיות, מוכשרות ומצחיקות. ואחת ויחידה, לורי, שגרמה לי להבין שכן - אפשר לנהל זוגיות לצד בדסמ. ברור לי שיש אינסוף קשיים (איפה לא?) אבל זה אפשרי. 

אני כמעט ולא כותבת היום. לא כאן ולא בפלטפורמות אחרות. השנה האחרונה הביאה איתה משבר שטלטל, ופירק והרכיב אותי מחדש. אני עדיין מנסה ללמוד איך מתפעלים את הדבר הזה. 

6 שנים חלפו מאז שבאתי. מיה34 כבר מזמן לא בת 34. בכל חיוב חודשי של המנוי אני תוהה אם זה לא הזמן להיפרד ממנה, מהבלוג ומהאתר. עדיין לא החלטתי מה בא לי, אבל עד אז נראה לי שזה סבבה לציין את יום הולדתה של מיה34 שלימדה אותי שלא משנה מה אני - זה לגמרי בסדר. 

(ואפילו דיי מגניב)