שכובה על הספה בסלון שלך. מי היה מאמין? בטח לא אני.
אתה על הרצפה לידי. הקמפארי מרוקן ועשן הוויד אופף את הכל.
עיניים זרות עוד היו חושבות שמדובר בשריפה וזה באמת מה שקורה כאן.
הכל ניצת ובוער בתוכי.
אני פותחת לך את החגורה ומושכת אותה החוצה לאט לאט, מרגישה איך היא נפרדת מהלולאות האוחזות בה.
מתיישבת מולך עם החגורה בידי, אוחזת בה בסוג של יראת קודש, מקפלת אותה לחצי ומגישה לך אותה.
העיניים שלך נפערות וחיוך קטן מפציע. גם אני מחייכת.
״החיוך שלך מעצבן אותי״ הוא מסנן
״אני יודעת״ אני עונה ואוספת את השיער.
׳אתה מבין, זה לא אתה, זאת אני, שרואה חגורה ומתעוורת׳, אני חושבת, מנסה לנוע ולהתרחק, לאמוד את הכוח שיש לך ואת טווחי המרחקים המאפשרים לי תנועה ואני רוצה לנוע בעיקר אל עבר הזין שלך ואני מריירת ומייללת ועם החגורה אתה מקרב ומרחיק אותי ואני לא יודעת מה מערפל אותי יותר - להיחנק מהזין שלך או מהחגורה.
זין ניצח.
זין תמיד מנצח.
ואני נחנקת עליו ומאבדת נשימה.
(יש בדסמ מחוץ לכלוב)
