1.
שום דבר לא באמת מעניין אותי לאחרונה ורוב הזמן אני עייפה.
הלילות ואני חברים טובים אבל בבוקר אני מרגישה שאני נתלשת מהשינה ומתחת למקלחת בוקר קרה אני מנסה להבין על מה חלמתי ומה מחכה לי ביום הזה.
מילים כבר לא מרגשות אותי ולמרות שמדי פעם בלילות אני נכנסת לקרוא, שום דבר כבר לא מעיף לי את הלב.
2.
מיה34 והיוצרת שלה נפגשות לעיתים ברגעים לא קשורים. השבוע למשל קיבלתי מחמאות חמות על איזה טקסט שכתבתי עבור עוד מנכ״ל, ״חבל שאתה לא קורא את הטקסטים שלי בכלוב, לא היית מאמין״ מיה34 רוצה לומר, אבל במקום זה אני אומרת תודה ומחייכת.
או למשל כשגללתי בתיקייה בחיפוש אחרי תמונה לקמפיין שאבדה, ופתאום קפצה מולי תמונה אחרת.
מסוג התמונות שמרגישות כאילו מישהו העיף לי סטירה והטיס אותי לצד השני של החדר.
ואש ניצתת בי מבפנים ומזהירה אותי לא לשכוח את מי שאני, ומה הליבה שמניעה אותי.
3.
״אני צריכה שיחזיקו אותי קצר״ אמרתי השבוע לאיש שמחזר אחריי כבר חודש, ״ולך אין מושג איך עושים את זה, אתה פשוט עם לב כל כך טוב שאני רק ארגיש חרא עם עצמי כל הזמן״, הוספתי.
״להיפך,״ הוא מביט בי בעיניים רכות, ״את צריכה הכי הרבה חופש״, וכל מה שבא לי זה לבעוט לו ברגל וללכת.
אבל אני נשארת, מקווה שאולי משהו בתוכי יזוז קצת, יתרכך.
4.
״געגוע״ אני שולחת ליטוף בצורת הודעה.
״מה את עושה?״ הוא שולח בחזרה.
״ניחוש אחד״ אני עונה.
״כרגיל, עובדת. את בבית?״
״בבית״
״אני בדרך״
40 דקות אחר כך והודעת ״עולה״ גורמות לחיוך שלי להתרחב. אני נותנת הצצה אחרונה במראה ועומדת בפתח הדלת ועוד לפני שהוא עובר בה אני נתלית עליו לחיבוק, מריחה את הבושם, הנסיעה, אותו. אני אוהבת להמתין לו בדלת. למרות ששוררת בינינו חברות טובה שנינו לא מתעלמים מהשדים שבוחשים מתחת לפני השטח. בלתי אפשרי שתתקיים במציאות, אבל אף אחד מאיתנו לא מוכן לוותר לרגע על תחושת ההיררכיה.
״אני מרגישה שאני מתחזה, אני חושבת שאני פשוט לוזרית והצלחתי לרמות את כולם״ אני מייבבת בזמן שאני דוחפת רגל קרוב אליו, מנדנדת את עצמי בערסל.
״אני חושב שאת צריכה סטירת איפוס״ הוא יורה בחזרה.
״ההתקרבנות הלוזרית הזאת שלך רק מעלה לי את רף העצבים ומורידה לי את החשק להיות חבר שלך, אני לא יכול איתך ככה. סעי מפה קצת, לכי תנשמי אוויר״
אני יודעת שהוא צודק אבל אין לי כוח להגיד לו שאני עייפה ואין לי כוח (איזה לופ) , ובמקום זה אני מדמיינת מה היה קורה אם הוא באמת היה מעיר אותי בסטירה. וכשאני מבקשת לשבת קצת על הרצפה, המבט שלו מרצין וצליל ה-״שבי״ גורם לי לנתר מהערסל אל המרצפות בין רגליו בגבי אליו.
״אני צריכה חמש דקות״ אני מבקשת, מציבה לעצמי שוב גבולות שחלילה לא איהנה יתר על המידה או אתמכר, מניחה ראש על ירכו ועוצמת עיניים ושקט.״
אחרי שהלך התיישבתי בחזרה לעבוד ופיצחתי את כל מה שהיה תקוע מהבוקר.
״אומרים שהאינטימיות הכי עמוקה זה הרגע שאתה מוכן לעמוד מול מישהו בלי שום מגננה״ השחקן אומר בסדרה בה אני צופה מאוחר יותר בלילה ואני מחייכת. איזה יופי של תזכורת.
5.
אין באמת פואנטה במילים שאני כותבת הפעם. אין תובנה, מסקנה או תוכנית פעולה לעתיד. יש ניסיון לחזור קצת למילים, להתחבר בחזרה אל הכתיבה. ואולי זו בכלל שליחת קורים אל חלל היקום בתקווה שיבוא זה שיודע לקרוא בין המילים ולחבר לי את הכל בחזרה.
והנה התמונה מסעיף 2. יש מצב שהייתי צריכה להעלות אותה בקמפיין.
