- "את רוצה שאבוא?"
- כן.
"כן, מה?"
- כן. תבוא.
- אשאל שוב וזאת הפעם האחרונה: את רוצה שאבוא? ואני ממליץ לך לענות בצורה הנכונה.
- "כן אדוני" אני נושפת בבוז ועונה.
- "את צריכה לדעת שאני זוכר הכל. את גיבורה מאחורי טלפונים ומקלדות אבל אני זוכר הכל. את משאירה לי מפתח בארון החשמל, אגיע בשמונה בערב בדיוק. את מחכה על ארבע, עירומה, בסלון, ראש מורכן."
מנתק.
שעות על גבי שעות של מחשבות. אני? על ארבע? עירומה? ועוד מול מישהו שמעולם לא ראה אותי כך? לא. לא יקרה.
אולי כן?
לא לא לא.
אולי בכל זאת?
השעון המזוין מתקתק, השעה קרבה. אני מחליטה לנסות את דרך האמצע ומחליטה שאחכה עם תחתונים וחזייה.
רעש מחדר המדרגות, מפתח בדלת. צעדים איטיים ומדודים. אני רואה רק נעליים שחורות לידי. הוא לופת לי את השיער ומרים לי את הראש, המבט שלו מצמית אותי.
"איך אמרתי לך לחכות לי?" הוא שואל.
"אני לא רוצה ככה" אני עונה. "אז החלטתי על מקום באמצע" אני מחייכת ומנסה לכבוש את ליבו במבט מתחנחן.
הוא משחרר את היד מהשיער.
צועד אל עבר הדלת והולך.
אני מביטה במראה. מי צריך אותו בכלל?
מתיישבת במרפסת לעשן.
"תחזור, בבקשה תחזור"
השד מתחנן.
