כשאתם כותבים, תכתבו כדי להשאיר חותם. תכתבו כדי לזעזע את הבטן של מי שקורא אתכם.
אנשים כבר לא באמת קוראים, הם מרפרפים. כשאתם יושבים בשירותים עם הטלפון והפייסבוק, האגודל שלכם כבר מכירה את התנועה המהירה של מעבר על סיפורים ואתם לא באמת קוראים - אתם מרפרפים. אם נתקלתם בתמונה טובה אתם תעצרו, אם המילים הראשונות תפסו אתכם, אתם תמשיכו לקרוא.
אל תכתבו שיט. אנשים ירפרפו עליכם בפחות מעשר שניות ויתקדמו (בדוק מחקרית). תכתבו כדי להשאיר חותם. תכתבו מילים שיהפכו את הבטן, שיוציאו את הקרביים. תכתבו ברמה שהגבות של הקוראים שלכם יתחברו לשיערות הראש, תכתבו כדי שהמילים יהדהדו עוד שעות אחר כך. עוד שנים אחר כך. (ואני אומרת לכם - יש טקסטים שמהדהדים אצלי בראש כבר יותר מ-14 שנים אחרי שנכתבו)
תכתבו כדי להכאיב וכדי לרפא. תפסיקו לחפש דימויים ואנלוגיות, פשוט תוציאו את האמת שלכם החוצה.
והאמת שלי? האמת שלי היא שאני הולכת ודועכת ואני כבר לא מצליחה לכתוב. אני דועכת וממשיכה ללבוש את מסיכת החזקה והמחייכת רק שגם היא מתחילה לנזול מעליי לאט לאט וזה מפחיד אותי, מפחיד אותי ממש. מפחיד אותי שיגלו שאני חלשה, ופצועה וכואבת ועצובה. עצובה כל כך.
וכשאני כותבת על כתיבה שהופכת את הבטן, אני מתכוונת לכזה
וגם כזה
וכמעט שכחתי את הדבר המושלם הזה. כמעט.
תכתבו את האמת שלכם. את האפלה והחושך שלכם. תכתבו את הכאב שלכם. תשאירו חותם.
