…
אפס, אתה זוכר מה השאלה הראשונה ששאלתי אותך כשהפכת להיות שלי, כשהסעת אותנו אז מהמסיבה?"
הלב שלי צנח מתחת לרצפה. לא, זה לא אמיתי. היא לא באמת מתכוונת לזה. אני לא יודע אפילו אם אוכל להתמודד עם הסיטואציה. אני חייב לציית, אבל האם יש לי גבול? האם יש משהו שלא אעשה? לא ידעתי מה לחשוב ואיפה לקבור את עצמי.
"כן, אני זוכר, המלכה"
***
שלושה חודשים קודם לכן, באותה מסיבה גורלית במועדון, נקבעו באופן מיידי ובלתי מתפשר לקטעים לקשר העתידי בינינו.
הגעתי לשם עם קולר ומובל ברצועה ע"י חברתה, עמה כאמור היה הקשר באיבו, אך באיבו הוא גם נגדע. עוד בפתח המועדון המלכה ביקשה אותי בחיוך מחברתה, קיבלה מידה את הרצועה, פנתה אלי (בלי חיוך), והבהירה לי שאני שלה לאותו הערב, ושהיא המלכה שלי לכל דבר ועניין. "כן המלכה", עניתי.
באותו הערב שירתתי כפי שלא שירתתי עד אז בחיי. הן היו שלוש בסה"כ, והיו להן הרבה דרישות.
לקנות משקאות ולהיות על ארבע ולשמש מסעד לרגליים לא היה חדש מבחינתי, אבל בפעם הראשונה ליקקתי (על אמת, בלי לחפף ובלי לעגל פינות) סוליות מטונפות של נעליים (שדרכו לא רק ברחוב, אלא גרוע מכך, על רצפת המועדון) עד שאשכרה היו נקיות, בפעם הראשונה הוצלפתי (אם כי די ברוך) בפומבי, ובפעם הלא-ראשונה-אך-בהחלט-הכי-החלטית ירקו עלי המלכה וחברותיה מדי פעם, רק כדי להזכיר לי את מקומי. ועל כל זאת, חציו הראשון של הערב היה רק הקדימון. בתוך שעתיים-שלוש הפכתי מנשלט חופשי (יש דבר כזה?) שלא פגש מעולם את השולטת הזו, לעבד צייתן למלכה, כמעט ללא יכולת מחשבה משל עצמו. כשהמלכה רצתה לחנך עבד אחר, היא נתנה לי סטירות. כשהמלכה רצתה להראות לנשלט-בפוטנציה איך היא מצפה שיתנהג בנוכחותה, אני זה שקיבל את הפקודה "עבד, על ארבע, מיד, עם הראש בתוך הרצפה", ובזווית העין קלטתי אותה מחייכת בסיפוק כשצייתתי מבלי להסס ואת הבחור חצי-מתאווה חצי-מחייך-במבוכה ורתיעה.
אך הרגע שנחרט וייישאר בתודעתי יותר מכל מאותו הערב, היה כשהמלכה, שפגשתי לפני פחות משלוש שעות, החליטה לסמן אותי רשמית כשלה. בשלב הזה כבר עופפתי לי בראשי בתוך הסאב-ספייס – יודע ומוכן אך ורק לדבר אחד, לקבל ולבצע פקודות מהמלכה – כך שהאירוע עצמו מעורפל בזכרוני. אך אני זוכר איך החברה אמרה שהיא צריכה לשירותים, ואיך השיבה המלכה "מה פתאום שירותים, תלכי עכשיו לשירותים המטונפים פה, תעמדי בתור? חכי רגע...". "עבד! על הרצפה, לשכב על הגב, רגליים גבוהות צמודות לקיר!".
איפשהו בירכתי ראשי הבנתי מה קורה, אבל לא הייתי מספיק נוכח כדי להפנים עד הסוף, בטח שלא לסרב (אם בכלל רציתי לסרב. אינני יודע. לא הייתי במצב לקבל החלטה. כל מהותי היתה לציית למלכה).
נשכבתי על הגב על רצפת המועדון, רגליים בישיבת נר, צמודות לקיר, כך שאני ב-90 מעלות (פלוס\מינוס קצת בטן). ידעתי מה הולך לקרות. חלק ממני התנגד, אבל הוא לא הצליח להתגבר על החלק בי שרק שאף אוטומטית לציית ולהיות כלי לשימוש השולטת הכריזמטית והעוצמתית הזו שאחזה בעוצמה, פיזית ומנטלית, ברצועה שלצווארי.
"יופי עבד. ולשתות ולבלוע הכל, אחרת תלקק מהרצפה!"
נדרכתי בלי מילים בפה ובלי מחשבות בראש.
ראשית רכנה מעל ראשי החברה. עצמתי עיניים. לא ידעתי איך זה הולך להרגיש, משום בחינה שהיא. מהר מאוד גיליתי. זרם חם, חזק, והרבה יותר מפוזר (ופחות חד וממוקד) משחשבתי (אולי זה הבדל בין גברים לנשים? חשבתי. כן, זה מה שעבר בראשי באותה העת) הכה בפניי. הדבר הבא שחשבתי עליו זה שאין שום סיכוי בעולם שאצליח לשתות או לבלוע אפילו חצי או שליש מכל הכמות הזו, שנשפכה גם על החזה והמפשעה שלי. המחשבה הבאה היתה שהייתי מעדיף להיות עירום עכשיו מול כולם מאשר לבוש בבגדים שאצטרך לחזור בהם הביתה ואין לי מושג איך אוציא מהם – או חשוב מכך, אשכח שהם היו ספוגים – בכ"כ הרבה שתן. בכל זאת, פתחתי פה גדול (נדמה לי שהיתה צעקה בנושא מצד המלכה) וגמעתי כל מה שיכולתי. הטעם לא היה נורא. הכמות וההשפלה הן שהיו גדולות עלי.
עוד לא נגמר הזרם הראשוני, והרגשתי (בשלב זה כבר לא העזתי לפקוח עיניים, והייתי אך חצי מודע לסביבתי) את החברה סרה הצדה ומישהי אחרת תופסת את מקומה. איכשהו, הרגשתי שזו לא המלכה שלי, אלא עוד חברה. "רק שהיא לא תביא גבר", חשבתי. לא יודע אפילו למה. הרי שתן זה שתן, אמרה הלוגיקה שלי (שתפקדה באותו רגע פחות או יותר רק ברמה הזו), אבל הלב והבטן אמרו משהו אחר לחלוטין. ניסיתי כמיטב יכולתי לגמוע את הזרם הנוסף, אבל בשלב הזה כבר הייתי מוצף כולי, וגם הרצפה לידי. קיוויתי שהיא לא היתה רצינית בקשר לללקק מהרצפה, אבל לא הייתי אופטימי.
או אז התחלפה השנייה בשלישית, והפעם הרגשתי שזו היא, מי שללא ספק תהפוך מעתה והלאה להיות המלכה שלי, לא רק לערב זה. אני חושב שהיא גם נתנה לי רמז – היא היתה היחידה מבין השלוש שלא רק זיכתה אותי במתנה בדמות השתן שלה, אלא עשתה זאת מקרוב במיוחד, כמעט עד כדי ישיבה על פי, ותוך כדי חיכוך הפות המקסים שלה (כך הרגשתי, לפחות) באפי. משום מקום, הבליחה פי הכרת תודה על המחווה הזו, שסימנה בעיניי הן קירבה, הן אינטימיות והן שיוך.
בכלל לא שמתי לב שהזרם פסק. אני חושב ששמעתי את הצעקה רק בפעם השניה או השלישית "עבד, מה קורה איתך? תפקח עיניים!",
פקחתי עיניים, אך לא ראיתי הרבה, בעיקר חשתי. את עצמי מוצף, את הרצפה מסביב מוצפת, את הקהל שהתגודד לראות את המחזה שהוא אני מושפל עד עפר-מהול-בשתן ע"י בחורה וחברותיה שבקושי-עד-כלל-לא פגשתי לפני כן. בתוך התחושות שמעתי את המלכה גוערת בי על הכמות שלא בלעתי, ומורה לי, כמובן, ללקק מהרצפה, מה שעשיתי מבלי לחשוב.
בדיעבד, אני חש שעד לאותו היום, בקשרים קודמים ובסיטואציות שונות, הייתי "נשלט" במעין משחק תפקידים. מאותו הרגע, איתה, הייתי עבד.
אני לא זוכר כ"כ איך הסתיים הערב. לא נשארנו שם עוד הרבה זמן. אני חושב שבזמן שהייתי על ארבע וצוויתי לצפות בהם היא היתה עם גבר אחר באחד החדרים הפנימיים ואני זוכר את התחושה הצורבת של קנאה ורצון והשפלה והשלמה עם המקום שלי. אני חושב שהן שתו עוד קצת ודיברו עוד קצת. בסוף חזרתי בלי מילים (מצדי) למכונית, כדי שאסיע אותן הביתה.
במכונית, בעוד אני נוהג, בוצע במושב האחורי המסחר בי.
"...הוא יהיה שלי, אבל אשאיל לך אותו בשמחה כשתרצי...עבד, יש לך זמן לשרת שתי שולטות? לא חשוב, אתה תשרת... כן, אני מקלרת אותו....עבד...עבד...עבד, תתרכז!"
פתאום קלטתי שהיא מדברת אלי.
"כן המלכה, סליחה המלכה"
"שים לב כשאני מדברת אליך!", היא גערה בי.
"כן המלכה".
עצרתי את האוטו ושתי החברות ירדו. נשארנו לבד, המלכה ואני, לראשונה.
"עבד, אתה שלי מעכשיו, ברור? ואתה תעשה כל מה שאגיד"
"כן המלכה"
"אני רוצה שתבין מה זה אומר. אני לא משחקת משחקים. אני אשאל אותך כמה שאלות שמהן תביא את רמת הציפיות שלי, ואני רוצה תשובה כנה על כל אחת מהן, ברור?"
"כן המלכה"
"מצויין", אמרה.
שאלה ראשונה...
"אם אני אגיד לך למצוץ או להיחדר ע"י גבר אחר, אתה תעשה את זה?"
***
<המשך – וסיום – יבוא>