דינא דמלכותא

"זמין?", התקבלה ההודעה.

זו היתה דרכה לרמוז לי (כבדרך אגב, זה לא שהיא חייבת לי התראה) שהיא הולכת לרצות ממני משהו בקרוב.

"תמיד, המלכה", עניתי. זמינות היא עיקרון בסיסי וחשוב ביותר מבחינתה. כל תשובה אחרת – וחמור מכך – חוסר זמינות – היו מזכים אותי בעונש קשה ומיידי.

בשלב הזה התיישבתי לחכות. מרגע שהיא שואלת "זמין" עד הרגע שהיא אומרת מה היא רוצה יכולות לחלוף מספר דקות, או שעתיים-שלוש כמו כלום. התפקיד שלי זה להיות מוכן כך או כך. במצוותה, הייתי נעול בחגורת הצניעות, התפשטתי (כמו בכל אינטראקציה איתה, לא חשוב הפורמט או המרחק בינינו), וקמתי מהמיטה, כדי לא חלילה להירדם ולפספס את הוראותיה.

כעבור כחצי שעה זה הגיע. "תזמין לי את היין שאני אוהבת, סיגריות, ניירות גלגול, ו<שלושה צילומי מסך ממסעדות שונות בוולט>".

בעודי ניגש לבצע, החסרתי חצי פעימה. זו לא היתה בקשה שגרתית. הסיגריות והיין מילא, אבל צילומי המסך מוולט כללו פלטת גבינות, מגשי סושי לאירוח, וכיוב'. היא לא לבד, המלכה. היא מארחת, והשאלה הנשאלת היא האם אזכה (במובן החיובי, והשלילי שהוא כמובן חיובי, של המילה) להיות חלק ממה שהיא מתכננת.

התשובה לא איחרה לבוא.

"יש לך תוכניות להערב?"

"לא, המלכה", עניתי. זה לא היה משנה דבר לו היו לי תוכניות, כמובן.

"מעולה. תגיע אלי ב-23:00".

המוח שלי (בנוסף לחלקים נוספים בגופי, שהמוח שלי לאו דווקא מעריך שגונבים לו דם) נכנסו להילוך גבוה. 23:00? זה בערך שעה וקצת אחרי שיגיעו כל הדברים שהורתה לי להזמין. היא מארחת, הן\הם יאכלו גבינות וסושי וישתו יין, יעשנו קצת, ואני, בצורה זו או אחרת, אהיה שם בשביל, או בתור, המנה העיקרית.

למען האמת, חיכיתי לזה מאז ששייכה אותי. נפגשנו כמעט במקרה. התחלתי לדבר בכלוב דווקא עם חברה שלה, שאותה ליוויתי כנשלט (...) למסיבה במועדון. מהר מאוד התברר שהיא, המלכה, חומדת אותי (מה שהיה הדדי), ומהשניות הראשונות הרשתה לעצמה ליטול עלי את השליטה, לשמחתי. לא חלף זמן רב בטרם "הועברתי" רשמית לשליטתה. אך עוד לפני כן, בשיחתנו הראשונה בעת שהסעתי אותן הביתה אחרי המסיבה, הבנתי משאלותיה את רוח התוכניות שלה לגביי. ידעתי שרגע כמו עכשיו עתיד להגיע. חגורת הצניעות הכאיבה ולחצה בכל המקומות הלא (כן?) נכונים בעודי מתפקע מציפייה מגורה.

הזמנתי את כל הפריטי הדרושים, התקלחתי מהר ובהתרגשות, לבשתי ג'ינס אלגנטי וחולצה שחורה (לא להיות רשמי מדי, לכבד את המעמד, ושיהיה פשוט להסרה במקרה הצורך (איכשהו הקריטריון הזה תמיד דיגדג לי בבטן). חגורת הצניעות בלטה כמובן (אם כי, כדרכה, בצנעה) מבעד לבוקסר ולמכנסיים, ותהיתי איך האורחיםות עתידים להגיב לכך. ענדתי קולר לצווארי ושמתי רצועה בכיס, כפי שהייתי אמור בבואי לפגוש אותה. נכנסתי למכונית ויצאתי בזמן. כלומר, כדי להקדים בחצי שעה ולחכות בשקט במכונית אחרי שאמצא חנייה. לא עלה על דעתי להסתכן בדקה (מילולית) של איחור.

***

דפקתי בדלת.

"על ארבע", נשמע קולה מבפנים.

ירדתי על ארבע על השטיחון מחוץ לדלתה, בקומת הקרקע בביתה בת"א, עטוי קולר, גלוי לעיני העוברים ושבים שלמזלי לא עברו ושבו באותו רגע, לפחות.

כעבור כדקה שמעתי "תיכנס, אפס".

הרמתי את היד לידית בעודי על ארבע, פתחתי, וזחלתי פנימה, למסדרון המבואה. ריחו המתוק של הטבק, מהול בריח האוכל והשתייה, הכה בי מיד. מוזיקה קצבית בווליום חזק, וצחוקים, הרבה צחוקים. כולם כאחד של בנות.

אבן נגולה מעל לבי.

לא העזתי להעלות על דעתי שלא לציית לכל מה שתצווה, אבל מאוד, מאוד (מאוד) קיוויתי שהערב יהיה על טהרת החברות.

"כנס לסלון"

זחלתי פנימה לסלון הקטן.

"תכירו, זה האפס".

קול הצחוקים הדהד שוב. על שתי הספות הקטנות ישבו המלכה וארבע בחורות בגילה, בשנות ה-20 לחייהן, לבושות בבגדי ספורט, חולצות טי פשוטות ו\או פיג'מה. לא הייתי רגיל להיות עבד בפנים גלויות מול זרים או זרות, אבל המלכה הרגילה אותי להרבה דברים שלא הייתי רגיל אליהם.

"אמרת שלום?"

יודע מה עלי לעשות קודם כל, זחלתי אל מלכתי, ונישקתי את רגילה היחפות. שמעתי שתי חברות צוחקות, אחת מריעה, ואחת, כך היה נדמה לי, משמיעה קול נדהם למראה הגבר העם הקולר על הרצפה המנשק את נעלי חברתה.

"שלום המלכה, תודה שהזמנת אותי ואיפשרת לי לשרת אותך", מלמלתי באותה מנשק את כפות רגליה.

"בבקשה אפס. אבל בוא נדייק. אתה לא תשרת רק אותי היום, אתה פה לשרת את כולנו".

לבי החסיר עוד פעימה, חגורת הצניעות זזה.

"אתה לא צריך לדעת את השמות של כולן. מבחינתך אני המלכה שלך, והם כולן 'גבירתי'. יש?"

"כן המלכה".

"הן לא ראו אף פעם עבד אמיתי, אז אני מצפה לשלמות מצדך. ברור? אחרת תתחרט מאוד על זה שהזמנתי אותך".

"כן המלכה".

"זה האפס, העבד", פנתה המלכה לחברותיה. הוא יעשה כל מה שתגידו לו. אני יודעת שזה יכול להיות קצת מבהיל, אבל תאמינו לי, הוא מת על זה. תתחרעו עליו, תתפרעו.

"כשאת אומרת 'כל מה שנגיד לו', את מתכוונת הכל? אני יכולה להגיד לו לנשק גם את הרגליים שלי?", תהתה אחת החברות בכנות.

"את יכולה להגיד לו ללקק את הסוליות המטונפות של הנעליים שלך, והוא יעשה את זה. נכון עבד?"

"כן המלכה"

החברה לא השמיעה קול.

"אני אראה לך. אפס, לך אליה, בקש את הנעליים שלה, ותנקה היטב את הסוליות שלהן. היא הלכה איתן ברחוב כל היום"

זחלתי בחוסר רצון כן אך בנחישות הטבועה במסירותי למלכה אל החברה המדוברת. אני לא אוהב הרבה דברים שעבדים צריכים לעשות. ללקק סוליות מטונפות לא מדליק אותי, זה די גועל נפש. אבל אני כן אוהב לשרת את מלכתי ולעשות כל מה שהיא רוצה, וכל מה שהיא רוצה כולל הכל. לא מקומי ולא רצוני להחליט מה כן ומה לא לעשות בהתאם להעדפותיי.

"אפשר בבקשה לקבל את הנעליים שלך, גבירתי?", שאלתי את החברה.

החברה לא ענתה, אבל אחרי רגע של היסוס הלכה לכניסה, והביאה זוג נעלי התעמלות לבנות שמזמן איבדו את צבען לטובת החיים.

"קח...א...פס"

"תודה גבירתי", אמרתי, והתחלתי ללקק את הסוליה המטונפת. ליקוקים ארוכים, כנים, מושקעים. אני לא יוצא ידי חובה כשמדובר בשירות שלי את המלכה.

"תראה לה בדיוק מה אתה עושה!" ירתה מלכתי.

הרמתי את הנעל מהרצפה שם ליקקתי את הסוליה, והתחלתי ללקק בעודי מחזיק את הנעל בגובה הראש שלי, קצת מתחת לגובה ראש החברה, שהיתה ישובה על הספה. המשכתי ללקק בעוז את הטינופת, כשמדי פעם אני עוצר לבלוע רוק ולכלוך. בזווית העין ראיתי את כל החברות צופות בתדהמה מהולה בסיפוק (וכנראה גם חירמון), נפעמות. ראיתי גם את מלכתי מחייכת מאוזן לאוזן.

אחרי שניקיתי את שתי הנעליים, והראיתי את הסוליות למלכתי לאישור, זחלתי חזרה אליה למראה תנועת האצבע שלה.

"הבנתן את הקטע? הוא יעשה הכל. רק תהיו יצירתיות ותעזו, הוא לא יהסס. הוא יודע יפה מאוד מה יקרה אם יהסס".

"מה יקרה אם הוא יהסס?" שאלה אחת החברות.

"אפס", אמרה מלכתי, "אתה רוצה שנראה להן מה קורה כשאתה מהסס?"

מאוד לא רציתי. אני סובל מאוד מכאב פיזי, לא רציתי לכאוב, ובוודאי כשלא עשיתי שום דבר לא בסדר. אבל שוב, לא מקומי.

"כל מה שתרצי המלכה".

"מצויין", קרנה המלכה. "תתפשט, 15 שניות".

החברות הבליעו אנחת תדהמה.

קמתי על רגליי, ותוך זמן קצר החולצה, המכנסיים, הגרביים, והתחתונים היו לצד הספה. זו היתה הפעם הראשונה שהייתי עירום ליד זרות בפקודת מלכתי. הרגשתי נבוך ומושפל ומבוייש ומכווץ.

"....מה......זה?......" שאלה אחת החברות, כשהיא מצביעה לעבר המפשעה שלי, כלומר, לעבר חגורת הצניעות.

"זה מבטיח שהוא לא ייתן לעצמו פרסים שלא מגיעים לו, ויותר חשוב, שלא ייגע במה ששייך לי בלי רשות", השיבה המלכה באוות צחוק. "אפס", מה זה?

"זה כלוב צניעות, שנועל את האיבר שלי כך שלא אוכל לגעת בו או להזדקר, המלכה".

"ומי שולטת בו? אצל מי המפתחות?"

"את, המלכה. המפתחות אצלך. רק את קובעת מתי ואיך וכמה מותר לי לגעת בעצמי".

"ומתי בפעם האחרונה גמרת?"

"לפני חודש ו-26 ימים, המלכה". ידעתי בדיוק. זה כאב לי.

"הוא לא גמר חודשיים??" נדהמה אחת החברות

"מה פתאום חודשיים", צחקה מלכתי. רק חודש ו-26 יום. הוא יכול לחכות עוד, נכון אפס?

בלעתי רוק ביגון. "כמה שתגידי מלכתי".

"בכל מקרה, היינו בדרך להראות מה קורה כשהוא מהסס. לך תביא את השוט, עבד".

לבי נפל. ידעתי שהיא הולכת להצליף בי, חזק, כדי לעשות הדגמה נאה לחברות שלה, וזו הפעם, על לא עוול בכפי. הייתי מתוסכל ועצוב. רציתי לשרת אותה, רציתי לשרת אותן, אבל שנאתי את השוט, ושנאתי את זה שאני הולך להיות מוצלף מבלי שהגיע לי עונש. לא ידעתי שבעוד כמה שניות אתגעגע למחשבה של המלכה מצליפה בי בחוזקה.

... צלצול בדלת.

"הו, ההפתעה שלי!", קפצה המלכה! והלכה במהירות לעבר דלת הכניסה.

החברות הסתכלו אחת על השניה, ועלי, שטרם הספקתי להביא את השוט. נראה שאף אחד מאיתנו לא ידע\ה או ציפתה ל"הפתעה".

שמעתי את הדלת נפתחת "היי! בדיוק בזמן!", ומלכתי חזרה לחדר.

"אפס, אתה זוכר מה השאלה הראשונה ששאלתי אותך כשהפכת להיות שלי, כשהסעת אותנו אז מהמסיבה?"

הלב שלי צנח מתחת לרצפה. לא, זה לא אמיתי. היא לא באמת מתכוונת לזה. אני לא יודע אפילו אם אוכל להתמודד עם הסיטואציה. אני חייב לציית, אבל האם יש לי גבול? האם יש משהו שלא אעשה? לא ידעתי מה לחשוב ואיפה לקבור את עצמי.

"כן, אני זוכר, המלכה"

<המשך יבוא?>