...
כן, אין פה מקום לטעות. זו היתה השאלה הראשונה אליה היא מתייחסת כרגע.
זכרתי גם מה עניתי – התשובה הנכונה היחידה שיכולתי לחשוב עליה: "אני אעשה כרצונך המלכה". בזמן אמת, התכוונתי לזה. הייתי עמוק בסאב-ספייס וחוויות הערב היפנטו אותי. אני זוכר שגם ניסיתי לדמיין – לשניה וחצי – את הסיטואציה אם וכאשר תתממש הלכה למעשה. הרגשתי, אז, אפוף אדרנלין ואנדורפינים, שאוכל לעשות זאת אם אידרש.
איזו טעות.
הנה אני נדרש. הנה ה-הלכה למעשה. וכל מה שאני יכול לחשוב זה האם המלכה תקבל בדיעבד גבולות שלא הכרזתי עליהם, או האם יש לי בכלל אפשרות טכנית לא לציית (מובן מאליו שכאדם 'נורמלי' יכולתי כביכול פשוט לקום וללכת, אבל לא, לא באמת. לא ככה פועל מוח של עבד מושקע בהתמסרותו ומכושף ע"י מלכתו).
מרוב מחשבות שכחתי לענות לשאלה.
"עבד, אתה רוצה להרוויח הצלפות על אמת?! שאלתי אותך משהו!"
"כן המלכה, אני זוכר מה שאלת"
"ואתה זוכר מה ענית?"
"כן המלכה"
"מקסים. רד על ארבע".
ירדתי.
המלכה קרנה מאושר. "תכיר, אפס... בנות, תכירו, זה עבד ותיק שלי, הרבה, הרבה יותר מוצלח מהאפס הזה. אני מקווה שזה ברור לך, אפס"
"כן המלכה", מלמלתי ועיניי מושפלות לרצפה, לא יודע לאן להסתכל.
החברות כמעט שלא השמיעו קול. נדמה היה לי שהן מבינות בסך הכל את הסיטואציה, ונעות פעימות לב מואצות ונשימות כבדות לבין אי-יכולת להפסיק לצפות ולטחון מחשבות מה הולך לקרות. התנחמתי נחמה-פורתא בקו הדמיון הזה בין מצבנו.
"תסתכל למעלה, עבד, תסתכל על מה שאתה צריך לשאוף להיות"
בלעתי רוק והסתכלתי למעלה, על העבד הוותיק. למראית עין, מבחינה חיצונית, לא היה שם הרבה יותר מדי אבק קסמים. גבר בשנות ה-30 לחייו, כך נראה, שעל אף זאת כבר היה בשלבי הקרחה מתקדמים. משקפיים. מעיל גשם, צעיף, מגפיים. נראה גבוה במקצת ממני (לא יכולתי להיות בטוח בכמה מעמדתי על ארבע). לא קלטתי הרבה יותר מזה ויזואלית. מה שכן קלטתי בעוצמה זה את ריח האפטר-שייב שהיה נדמה לי שאני מזהה ממותג שהשתמשתי בו לפני כמה שנים, ואת ההפנמה המנטלית הכה-פשוטה ועם זאת כה-מורכבת וכה-הרת גורל – זה גבר. לא אשה. לא בחורה. גבר. ואני פה על ארבע. ורוצה נואשות לרצות את מלכתי ולברוח בו זמנית.
"על ארבע, בלי בגדים", פנתה המלכה לעברו.
הוא התפשט במהרה. בלי בגדים היו לי עוד נקודות להשוואה, שבהיעדר כל דבר אחר פרודוקטיבי לעשות או לחשוב עליו, הרצתי וניתחתי בראש לעומק. רזה בערך כמוני, בהיר כמוני, שעיר משמעותית ממני, אכן יותר גבוה, ו... אוקיי, זה באמת לא מסוג הדברים שאני חושב עליהם או שאיכפת לי מהם בכלל עפ"י רוב, אבל פה היו נסיבות קיצון. הזין שלי בבירור גדול בהרבה משלו, משהו ברוח המושפלת שלי נאחז בעובדה חסרת החשיבות והפרימיטיבית הזו כמוצא שלל רב. כעבור כשניה נזכרתי שהזין הממוצע שלו חופשי, והגדול יחסית שלי נעול על בריח, ולא היה גדול יותר מאצבעות מורחב בחודשיים האחרונים. עוד ניצחון כזה...
"אפס, קום. עמדו אחד ליד השני"
נעמדתי, לא יודע מה לעשות עם הידיים, עם העיניים ועם הזין הנעול שלי. לא שהיו לי יותר מדי ברירות. נעמדתי ליד העבד השני. שיט, גבוה ממני בראש.
"מה דעתכן, בנות?", המלכה היתה כ"כ שמחה שלא יכולתי שלא לשמוח איתה ובשבילה, ולא משנה מה טומן העתיד.
"אף פעם לא ידעתי שאת כזאת", העירה אחת החברות, "חשבתי זה כולה קשירות במיטה פה ושם. וואו". שתי החברות הנהנו, ואחת הצביעה עלינו ושאלה "למה הוא עם זין נעול והוא לא?"
"כי האפס עוד צריך ללמוד את מקומו, ודורש הרבה יותר משמעת וחינוך מאשר העבד אלפא שלי", השיבה המלכה.
הרגשתי כמו ירו בי חץ בלב. הדעת נותנת שבכל מקום אחר בעולם, חשבתי ביהירות, אני הייתי האלפא בחדר. פה כל מהותי היא כלי שני בחשיבותו לכלי אחר למימוש רצונותיה של המלכה. למה זה נשמע לי כמו דבר שלילי? תפסתי את עצמי לרגע, והבנתי – המלכה צודקת, אני באמת צריך עוד ללמוד את מקומי. באמת יש סיבה למנעול הזה על האיבר שלי. אני עוד לא שם לגמרי. בתוכי ידעתי שלכך – להיות כלי לשימושה – נועדתי, ובכך אני מוצא את אושרי, וחייב אותו לה. אולי מן הראוי שאמצוץ או איחדר ע"י העבד הזה. יש לי הרבה מה ללמוד... המחשבות פילחו אותי כמטוס סילון.
"עבד ואפס, קשה מאוד להשוות ביניכם, כמובן. אתם בשלבים שונים של האילוף שלכם ובשלבים שונים של ההיררכיה. מה שכן, אני יודעת כמה שניכם רוצים לרצות, כמה שניכם משאירים את מי שאתם בחוץ, בחוץ, וכמה שאתם משתדלים לשמח אותי. לעת עתה, עם זאת, המכנה המשותף שהכי מעניין אותי לגביכם, הוא כמה שניכם שונאים את אלו".
מתוך כיס בסווטשרט הוורוד היא שלפה שני זוגות של מצבטי פטמות יפניים. לאאאאאאא! חשבתי לעצמי, וללא ספק פניי הסגירו זאת. היה קל להבחין בכך כיוון שפניו של העבד נשארו חסרי הבעה לחלוטין. גם המלכה וחברותיה שמו לב לכך, וגיחכו. "אמרתי לכן?", מלמלה המלכה לעבריהן.
"עמדו זה מול זה".
צייתנו, ולראשונה בחיי עמדתי עירום בטווח אפס (לא הערכתי את כפל המשמעות) מול גבר עירום אחר. הסיטואציה היתה גדולה, קוסמית, אבל לא יכולתי להפסיק להתעסק בדברים הקטנים. הנה, אני חש את שיער החזה שלו על חזי. הנה, זה היה הזין שלו שנגע קלות באיזור במפשעה ליד חגורת הצניעות. איכשהו, תפשתי גם את גדלות המאורע וגם כל שפשוף עור בעור זערורי.
המלכה צבטה קלות את פטמתי, ונאנחתי. הפטמות הן החלק הכי רגיש בגופי. בשמחה (טוב, הכל יחסי) הייתי מקבל את המצבטים על הביצים ולא על הפטמות. אבל מי שואל אותי. מצבט אחד עלה על פטמתי, הנחקתי בקושי צרחה כשהנקודה הקטנה של הבשר הרגיש נמעכה ונצבטה ע"י הרוע הטהור הזה שהוא מצבטים יפניים. מצבט אחד, מצדה השני של השרשרת, עלה על פטמתו של העבד, שנותר שקט.
גם הזוג השני לא איחר, לבוא, והנה, היינו מאוחדים בעוד דרך – כבולים פטמה-פטמה.
"עכשיו, איפה היינו", דיברה המלכה לעצמה, והלכה, וחזרה, ובידיה השוט המקולל. פלוגר עם זנבות עור רחבים וקשים, שלמדתי להכיר טוב מדי בשלושת החודשים האחרונים.
טוב, עבד ואפס, החוקים להיום הם די פשוטים. שלוש תחרויות קצרות. המפסיד מוצץ למנצח. לא ביג דיל, נכון?
החברות על הספה, ואני, הבלענו השתנקות. העבד, כהרגלו, נותר קפוא. תהיתי אם גם אני אהיה מחונך כמוהו באיזשהו שלב.
"מקצה ראשון – משיכת מצבטים" – קדימה!
התחרות נגמרה כשלעומת שהתחילה. בשניה שהעבד משך את חזהו אחורה, נפלט מפי החשוק קול צרחת כאב כשחשתי את פטמותיי עומדות להיקרע ממני. בשיא הכוח האנושי השארתי את הידיים מאחורי הגב, אבל החזה שלי זז לכיוונו כדי להקל במשהו את הכאב הנורא. איזו התחלה נוראית. לא רציתי לחשוב על הסוף.
"טוב, זה לא לקח אפילו שניה. אתה פאתטי, אפס. אם לא תשתדל יותר לא תהיה יותר הבידור שלי"
זה כאב יותר מאשר המצבטים ומפטמותיי שהרגישו כאילו לובנו בברזל חם.
"סליחה המלכה, אני אעשה הכל כדי להיות ראוי לבדר אותך"
"אני מקווה מאוד, כי הנה התחרות השניה, הרבה לפני הלו"ז..."
(כדורסל, חשבתי? אולי לוגיקה? ניסיתי לשעשע את עצמי לאור מצב הביש בו הייתי. בשניהם אני לוקח אותו, הייתי בטוח)
"משיכת מצבטים תחתונה"
לא האמנתי לשמחה שחשתי למשמע הידיעה שעוד שניה ישימו לי מצבט יפני מרושע מלא בליטות שכל מהותן להגביר את הכאב על האיבר ה(לכאורה) הכי רגיש שלי. אוקיי, את זה אני חייב, חייב לקחת.
המלכה שלפה מכיס אחר (כמה כיסים יש לה?) זוג מצבטים שלישי, וחייכה אלינו חיוך צחור "אתם יודעים לאן זה הולך, נכון?". תוך שניות מצבט אחד לפת את כל העור העודף בשק האשכים שלי, ואז בשלו. זו הפעם, אני נשארתי שקט, והוא החניק יללה קטנה. זה חייב להיות שלי, חשבתי.
"קדימה!"
שנינו התחלנו למשוך, ו-וואו, כמה שזה שרף. קשה להסביר למי שלא חווה, בטח למי שלא חוותה זאת, מה זה כאב בביצים. זה לא דומה לשום דבר אחר. זה כואב לא רק איפה שכואב באיבר עצמו, זה כואב גם בקיבה, זה כואב גם במוח, זה מחניק בגרון. ובזה הרגע, זה גורם להרגשה שהעור הרגיש ביותר בגופי עולה באש. אך חרף כל זאת, נשארתי די יציב. גם העבד, אבל מאגלי הזיעה על מצחו נראה היה שהוא מתאמץ יותר ממני. לא רציתי לעשות תנועה חדה שתתלוש את המצבטים באיבחה מעל אשכיי, אז נשמתי עמוק-עמוק-עמוק, ואז התחלתי, לאט לאט, ללכת אחורה. זה כשלעצמו התגלה כאסטרטגיה דו-כיוונית, משום שההליכה אחורה משכה את הביצים שלו, אך העמיסה מיד את משקלו גם על הפטמות שלי, מה שלא יכולתי לשאת. לא איכפת לי, חשבתי. גם אם ייקרעו לי הפטמות, אני ממשיך. העבד נאנח, סימן ראשון לאנושיות. הביצים שלו נמתחו קדימה, והוא עשה צעד קטן לכיווני, מה שהקל במעט את הכאב על פטמותיי ואשכיי. זה שלי, חשבתי. עשיתי עוד צעד אחורה. עוד אחד קטןןןןןן. כ"כ.... כואב.......
"אחת אחת!" הכריזה המלכה, ושנינו נעצרנו, מיוזעים, מתנשפים, כואבים, צורבים, חשים זה את הבל פיו של זה ורואים כל טיפת זיעה אחד על השני.
"ניאלץ לעבור למקצה מכריע!", אמרה המלקה אגב שחוק.... ונטלה את השוט.
המצבטים לא הוסרו. הפטמות שלי עדיין בערו, והאשכים שרפו (אם שלי שורפים, מה עובר על השני, חשבתי). ועם כל זאת, הפלוגר המרושע נחת כעת על גבו של העבד, מה שטילטל אותו בצעקה, ואגב כך משך את המצבטים שעליי וגרם לי (כמעט) לשחרר קללה עסיסית מרוב כאב. המלכה הצליפה בעבד שוב, ושוב, ושוב, לא יודע כמה זמן. ידעתי רק שאני לא אצליח לעמוד באותה כמות הצלפות או מידת כאב, וידעתי מה זה אומר.
אחרי דקה, או שעה, העבד החל מתייפח, והמלכה עברה אלי. חלק ממני רצה להיכנע מיד, ולחסוך מעצמי לפחות את הסבל הזה, אבל ידעתי שהמלכה לא תראה זאת בעין יפה. עלי לסבול לשם הנאתה, ויהי מה.
הפלוגר נחת בלי התראה על גבי, וצרחתי. הפטמות, האשכים, ועכשיו הגב שלי בוער, לא יכולתי יותר. פעם שניה, צרחתי. "שתוק אפס או שאכניס לך גאג בגודל כזה שלא תוכל לנשום!", הזהירה המלכה בנוקשות, וניסיתי לישוך את שפתיי. עוד הצלפה, עוד הצלפה, כל חלק בגוף שלי צרב. לא חשבתי עוד על ניצחון. ניסיתי בסך הכל להגיע למספר הצלפות סביר, כדי לא לאכזב את מלכתי. אני לא יודע אם הצלחתי, לא יודע כמה זמן עבר. אני רק יודע שהדמעה הראשונה באה, ואחריה עוד אחת, והנה אני גועה בקול על הכאב שהפך להיות כל מהותי.
"נראה שיש לנו הכרעה!" שמחה המלכה. העפתי חצי מבט הצדה. היא היתה מאושרת, ומאוד, מאוד בבירור גם מגורה עד הקצה. הלב שלי כאב שוב, אך הפעם לא מרחמים עצמיים, אלא מתוך קנאות לאושרו של היצור היפהפה והמהפנט הזה שהפך אותי לעבד שלו. מה לא הייתי עושה בשבילה. למעשה, אני בדיוק הולך לגלות.
קלטתי גם את החברות יושבות צמודות מאי פעם על הספה. מחזיקות ידיים, מביטות בלי להעז לעפעף. אחת מהן שלחה יד אגבית אל תוך מכנסי הפיג'מה שלה.
"אאאאאאאאאאווווווווווווווווו", המצבטים הוסרו מהפטמות בשניה, והדם החוזר הביא עמו גל חדש ומפלח פי כמה של כאב חד. גם המצבט מהאשכים ירד, אך עם השריפה הנקודתית הזו התמודדתי באמצעות כמה נשימות כבדות.
עבד, תעמיד אותו, יש לך דקה. העבד השני החל משפשף את איבר מינו. הוא לא היה צריך הרבה. האיבר, שהיה רפוי בגלל הכאב, הזדקר במהירות עכשיו כשהכאב פס, ושמציצה עמדה להגיע. חשבתי שאלמלא הייתי נעול, הייתי מזדקר אפילו מהר ממנו. לא ידעתי כמה זמן כבר מאז הוא גמר בפעם האחרונה, אבל הייתי מוכן להמר על החודשיים ו-26 הימים שלי. עם זאת, בשניה ספציפית זאת, חשתי כאילו לא אחוש גירוי מיני יותר לעולם. החגורה יכולה להישאר, למי איכפת, לאור מה שהולך לקרות.
תוך פחות מדקה איברו של העבד היה זקור.
"אפס, קרב את הפנים".
קירבתי את פניי. בחיים לא הייתי כ"כ קרוב לזין. ריח של זיעה, קצת טיפות זרע סוררות מהחוויה עד כה וניחוח גברי חסר שם קיבל את פניי. לא הערכתי גם את העובדה שבניגוד אלי, הוא לא היה מגולח למשעי. לו היה צריך למצוץ לי, הוא היה מוצא זאת הרבה יותר מתקבל על הדעת. אבל הוא לא. ואני כן.
"לקק לו את הביצים"
זה משהו שתמיד נהניתי לבקש מבנות לעשות לפני שהפכתי לעבד, אחד האקטים שאני הכי אוהב. הו, איך שהתחלפו היוצרות.
ליקקתי. זיעה, גבריות חסרת שם, שיערות, איכ.
"תסתכל ישירות על הזין שלו, מה דעתך?", שאלה המלכה.
שוב, בפעם הראשונה בחיי, הסתכלתי על זין עומד מטווח אפס. מחשבתי הראשונה היתה "איזה טעם הולך להיות לדבר הזה?". מחשבתי השניה היתה "הוא לא גדול במיוחד, שלי גדול משמעותית משלו כשהוא לא נעול, אבל איך, לעזאזל, אני מכניס את הדבר הלא-גדול-במיוחד-הענקי הזה לתוך הפה שלי? אין סיכוי שזה נכנס פנימה! נזכרתי בחברה הראשונה שלי, שהתקשתה למצוץ לי בדיוק על רקע הזה. לא הבנתי מה ואיך אני אמור לעשות.
"מה דעתך עליו?!"
"הוא יפה", עניתי, לא ידעתי מה לענות. לא רציתי להעליב ולא רציתי להפריז.
"אתה רוצה למצוץ לו?"
"לא, המלכה"
"למה לא?"
"כי זה מגעיל אותי, המלכה"
"אבל אתה תמצוץ לו כי אני אמרתי וכי שאתה יודע שזה שמשמח אותי, ושזה כל ייעודך, נכון?"
היא צודקת.
"כן, המלכה".
"תמצוץ".
לא ידעתי מה לעשות. אחרי מחשבה קצרה, לקחתי את הזין, והכנסתי אותו לפי. ניסיתי לדמיין שהסיטואציה היתה הפוכה (הלוואי והיתה הפוכה), איך הייתי רוצה שיעשו לי. הכנסתי את הזין לפי. הוא היה מלוח משילוב של זיעה ופרה-קאם, אבל בעיקר, בעיקר, הוא פשוט היה גדול מדי לפה שלי. ניסיתי ככל יכולתי למצוץ רק עם השפתיים (את הלשון שמרתי בקנאות לעצמי לעת עתה), אבל מדי פעם חשתי את שיניי מתחככות בו, וחשתי את העבד נרעד טיפה. אני בטח המוצץ הגרוע בעולם.
"איך הוא, עבד?"
"יש מקום לשיפור, המלכה", השיב העבד.
"מעולה. יש לנו את כל הזמן שבעולם. אנחנו בינתיים נסיים לשתות, היא החוותה כלפי החברות והיין". עבד, דווח לי כשאתה מסיים.
לא. לא יכול להיות שהיא התכוונה למה שנדמה לי שהיא התכוונה אליו כרגע.
המלכה רכנה ליד אוזני "כן, מה ששמעת. אתה לא רק מוצץ. אתה גם בולע. כל טיפה. על כל טיפה שלא תבלע, אצליף בך. מובן?"
רציתי לקבור את עצמי שם ועכשיו.
"כה א'מאכה", ניסיתי להגיד.
"מצויין". המלכה נתנה, לי בעוד מנסה להכניס את האיבר הממוצע-הענקי לפי, נשיקה על הלחי, ליטפה אותי, ולחשה באוזני "איך לך מושג כמה אני שמח ששייכתי אותך כשנפגשנו. אין היום כבר עבדים כמוך. אני שמחה כ"כ שאתה שלי".
וכל מה שידעתי באותו רגע היה שכל גופי שורף, צורב, כואב ודואב, שאני עושה מאמצי-על לעשות משהו שלא העליתי על דעתי שאעשה אי פעם, שמה שעתיד לבוא יגרום לי לבחילה של עשרות שנים.
ושלשם בדיוק אני שייך, הכי רגוע ומאושר בעולם.
סוף