אני שונא לכתוב. כלומר, אני מאוד אוהב לכתוב. ולכן שונא.
היו ימים בהם כתבתי באופן קבוע כתחביב, והיו ימים לא מעטים בהם כתבתי באופן מקצועי, לפרנסתי. באותם ימים הייתי כותב הקדמה כיפית, מריץ ספירת מילים, מגלה שתוך דקות הגעתי כבר ל-900 כאשר נתבקשתי לכתוב בסך הכל לא יותר מאלף, כותב עוד אלף חמש מאות בכל זאת, ונותן לעורך לשבור את הראש. מאוד אהבו אותי במערכת.
אבל, מאלף סיבות וגורמים ושינויים ומגבלות, לא כתבתי כמעט כלום הרבה מאוד שנים. וכיוון שכך, זו הפכה לאחת החרדות הגדולות שלי. הייתי כ"כ רגיל שאני מניח את האצבעות על המקלדת והן פשוט מתקתקות אלפי מילים ללא קושי (והן חשבו על הכל בעצמן! הראש שלי בכלל לא היה מעורב. הרבה פעמים הקלדתי ומשהו ואז צחקתי בקול כי האצבעות שלי הרבה יותר שנונות ממני), שפתאום, כאשר הזנחתי את הכתיבה שנים, דף ריק התחיל להפחיד אותי, במלוא מובן המילה. קשה לי, פיזית, לשבת מול דף ריק ולהניח את האצבעות ולהרגיש אותן מכוסות בחלודה ולא לראות את המילים מופיעות מולי. הפחד הזה הפך לחרדה, והחרדה הפכה לכמעט פוביה. בימינו אני אשכרה מסרב לכתוב דברים, כולל מסמכים בעבודה, כי אני לא יודע להתמודד עם חווית הדף הריק.
ואז הבמאית ציוותה עלי לכתוב בבלוג שלי על הימים האחרונים, על ראשית היכרותנו.
שנאתי ויראתי מפני ההוראה הזו. כי ידעתי שאין לי ברירה אלא לציית, וידעתי שלא תהיה ברירה אלא לשבת מול דף ריק ולהיאבק באחת החרדות הגדולות שלי, ושכישלון, או ציות, אינם אופציה. מהינתן ההוראה הזו, הייתי חסר מילים (מילולית) ואובד עצות.
למעשה, אפילו בפרסום הדברים הללו כעת, כבר נכשלתי, שכן היא ציוותה עלי לעשות זאת עד אתמול. ישבתי שעות על גבי שעות מול המחשב, ולא הצלחתי בשום אופן להוציא מעצמי מילה, אפילו שידעתי שאני חייב. בהתבסס על היכרותנו עד כה, איענש בחומרה על כך (במקרה הטוב. אני מקווה שהיא תמצא לנכון להעניש אותי ולא להתאכזב ממני עד כלות).
אז הנה, אגרתי בתוכי את הפחד, ואת כלללל הפוסטים האלה שאני מפרסם עכשיו בזה אחר זה כאילו זה סביר, במשך יומיים. והשתמשתי בכל אמצעי הדחיינות המוכרים למין האנושי חרף הדחיפות והצורך המיידי והרצון העז לציית לה כמה שיותר וכמה שיותר מהר. וישבתי מול המסמך הריק הרבה, הרבה, הרבה יותר מדי זמן. אבל אני שמח לומר שכמו <אנלוגיות שלא אידרדר אליהן מפאת רמתי המוסרית הגבוהה>, הכל התפרץ בשניה אחת, ותוך מחשבה רצופה על צייתנותי ורצוני לרצותה.
עכשיו משנפרץ הסכר, אני מקווה, ודי בטוח, שההמשך יהיה יותר קל.
נותר לי רק לקוות לדברים לכתוב עליהם.