ושוב, כמו לפני שלוש שנים כמתברר, עסקינן בנעילה.
מאז תחילת הקריירה (?) שלי כעבד, אחד הדברים שהכי הפחידו אותי, ולמרות ו\או בעקבות זאת הכי גירו אותי ופיתו אותי, והעסיקו את מחשבותיי לבלי סוף, היה להינעל בחגורת צניעות.
יש משהו כ"כ אינטימי, כ"כ אישי, כ"כ מתמסר, וכ"כ עוצמתי במידה ובקונקרטיות הזו של שליטה, שזה חודר את כל השריונות שלי, הכי עמוק שאפשר.
אני חושב שזה משום שבניגוד לאספקטים אחרים של שליטה, בנעילה באמת ובתמים אין ברירה. באמת ובתמים מוסרים אספקט מרכזי בחייך, הן פיזית והן נפשית, בידי אחרת. במקרים אחרים, אפשר (תיאורטית) לא לציית, אפשר לחפף, אפשר להפסיק. אבל כשנעולים, והמפתח בידי אחרת, אין שום ברירות. וזה כואב פיזית באופן ממושך, וזה מעסיק את המחשבות כל הזמן גם ללא קשר לכאב, וזה חודר את הנפש כמו, ובכן, דבר מה לא נעול.
התנסיתי בנעילה בעבר, אך אף פעם לא למשך זמן ממושך במיוחד, ואף פעם לא בסיטואציות חברתיות.
והנה הבמאית שואלת אותי "היית פעם נעול בעבודה?" (שלצורך העניין, כוללת אינטראקציה עם הרבה אנשים, במהלכה אני זוכה להרבה תשומת לב), ולבי מחסיר פעימה. ואיברים אחרים בי שמחים לקחת את הדם אליהם.
כי אני יודע שזה יהיה משהו שבקושי, אם בכלל, אוכל לשאת, ושברור שאציית לה. וזה מפחיד. ומרגש עד בלי גבול. ומפחיד.
לעת עתה, עלי להינעל למשך שעתיים בכל יומיים, ובכל פעם שאנחנו מדברים. אני צופה (ומפחד. ומקווה) שבעתיד זה יהיה הרבה יותר מזה.
וקשה לי להכיל את המחשבות על זה, וקשה לי להתמודד עם עצם הקונספט, או עם הרגשות שזה מעורר בי, ועם כמה שאני רוצה ולא רוצה את זה. זה מבלבל. אני שונא להיות מבולבל.
אני לא יודע כרגע אם הבמאית רוצה או מרשה לי לפרסם תמונות, אבל אין תמונה שלי שגורמת לי לרגשות עזים כמו זו שהייתי שם כאן כעת לו היתה מבקשת.
כשתגיע העת, סביר להניח שאתחרפן מכל המחשבות הללו (אה, כן, ויש את הקטע של לא להיות מסוגל אפילו לגעת בעצמי תקופות ממושכות. שכחתי מזה לרגע. ייתכן שזה יתרום קלות לחירפון).
אעדכן?
