בהמשך לפוסט המעולה (אליבא דכל האנשים ששיחדתי לומר זאת) הזה, עלה בדעתי שהקושי לכתוב את הבלוג הזה הוא כפול ומכופל, ונובע לא רק ממחאת האצבעות שלי על הזנחתן. גם התכנים עצמם קשים לי.
כל הצד הזה שלי, ה"נשלט", הוא משהו שמאוד קשה לי לתת לו ביטוי בע"פ. בין אם זה אומר בטן רכה להפליא של פגיעות (עד כדי כך שאני כואב את עונש חוסר התקשורת כאילו נגדע ממני משהו), ובין אם כניעות, התמסרות וצייתנות (עד כדי כך ש... טוב, בואו פשוט נגיד שאני יכול להיות סופר צייתן כשמביאים אותי למקום הזה, אוקיי? יש דברים שאני בקושי מודה בפני עצמי שעשיתי. מוזמניםות לשאול. אולי אענה ברמזים בלתי ניתנים לפיענוח) (ועכשיו אני ממשיך מלפני כמה משפטים כאילו לא היו כל הסוגריים האלה, מגניב?) – מאוד, מאוד קשה לי להביע את הרצון העמוק הטבוע בי להתמסר, להיכנע ולציית.
איכשהו במעשים אין לי בעיה. אני פשוט מבצע, פשוט עושה מה שאומרים לי. זה לא מלאכותי בשום צורה, אבל איכשהו זה לא מחייב אותי לכלום (למעט היום ההוא לפני הרבה שנים בו מכר שלי פגש בי במועדון, כמובן. קשר שתיקה אצילי מזה טרם נברא). לומר, לכתוב, להודות ולפרסם את המאווים הכי כמוסים שלי, לעומת זאת, זה כבר עניין רציני. זה אני מודה בפני אחרים, ובעיקר בפני עצמי, שאני כזה.
וכמו שאמרו גדולים לפניי, not that there’s anything wrong with that. ברור שאין פה כל פגם מוסרי או אישיותי או אחר. זה פשוט שאני כ"כ רגיל להיות האלפא ש(מילולית) נושאים אליו עיניים, וכ"כ רגיל להוביל (אפילו כשפגשתי בשולטת לפני כעשור, היא ביקשה אחרי שתי פגישות להיות שפחה שלי. צמרמורת), שלגלות לעצמי איפה באמת בא לי להיות, להכיר בעצמי ברמת הכניעות והצייתנות שאני מסוגל לה, ובוודאי לפרסם זאת פומבית – היא משימה מורכבת, שמטפטפת שעווה מטאפורית (זה עדיין ממש כואב) על הנפש שלי.
אז הנה, פרסמתי. אני מרגיש שאני רוצה להימנע מלומר זאת, ולומר זאת, בו זמנית (מי אמר "נעילה"? רק אני? כן, כפי שהבהרנו לעיל אני קצת תקוע סביב זה) .
לא יודע אם זו הרגשה נדירה בקרב נשלטיםות, או משהו מאוד נפוץ. באופן זה קשה לי. ואני שמח ברגע זה על החובה לכתוב כי זה נותן לי תירוץ אופרטיבי לפרוק.
תגידו, צריך להוסיף תמונות \ גיפים \ סרטונים לפוסטים? זה כמו פייסבוק פה? טוב, עשיתי גוגל ל"שעווה מטאפורית". לא חשוב.
