לא ישנתי כל הלילה.
בערב דיברנו, ובקולה, ובמילים שאמרה, הביאה אותי לסף גמירה, פעם אחר פעם.
זה היה אחרי שבוע בו לא גמרתי. היא דיברה על מה תעשה לי שניפגש, ולא הרשתה לי לגמור. היא דיברה על לצרף אותי לנשלט אחר ולערוך בינינו תחרות תחת פיקוחה של שולטת נוספת, ולא הרשתה לי לגמור. היא דיברה ארוכות על מה יהיה כשתנעל אותי בחגורת צניעות, איך אחזיק (לפיה) או לא אחזיק (לדעתי) מעמד, ולא הרשתה לי לגמור. הייתי מרחק נשיפה קטנה מגמירה, והיא לא הרשתה.
ואז היא כן הרשתה, אבל רק בחיכוך במשהו, לא בידיים.
לא בעיה, חשבתי, ושמחתי על ההזדמנות. מיד התחלתי לעשות האמפינג למיטה, אבל זה לא היה זה, אז שיניתי לכרית, אבל הזוית היתה מוזרה, אז ניסיתי את הארון, ואת הקיר, ואת קצה המיטה, ושום דבר לא הביא את הסיפוק המיוחל והכה קרוב. בסוף נסגרתי על קצה המיטה, והתחלתי לדמיין את דבריה קורמים עור וגידים. סשן משותף, תחרות, הפסדתי, רק ככה מותר לי לגמור...
בשלב האל חזור, תפסתי את עצמי, הסתובבתי, וגמרתי על הרצפה. כתם אחד על המיטה כבר מלווה אותי מילדות, אני לא צריך אחד נוסף שילווה אותי עד זקנה. רק בדיעבד הבנתי שהרסתי לעצמי את האורגזמה. שתי דקות לאחר מכן, וכבר עמד לי שוב. הייתי נואש. שאלתי אותה אם אני יכול לגמור שוב, הפעם כמו שצריך, היא היתה חד משמעית שלא. עכשיו אתה מחכה שמונה ימים, עד שניפגש, אמרה. אם תגמור קודם, אין סיכוי שתגמור איתי, כשניפגש (שזה שווה ערך להוראה לא לגמור שמונה ימים, בסופו של דבר).
לא ידעתי את נפשי מרוב צער. כל החרמנות, כל התסכול, כל האנרגיה, כל הרצון, עדיין היו אצורים בי, ועוד הייתי צריך לדעת שהיתה לי את ההזדמנות ופישלתי, ולנקות כתם מהרצפה.
אמרנו לילה טוב והלכנו לישון, אבל לא ישנתי כל הלילה.
בחמש בבוקר החלטתי לעשות מעשה. אני יודע שהיא אוהבת מצבטים, ואני יודע שהיא אוהבת שאני קושר את הזין שלי בחבל כביסה (פוסט נפרד על כך, מתישהו). עוד לפני שהתעוררה קשרתי לעצמי את הזין הכי כואב שאני יכול, ברמה כזו שהוא לא יכול היה לעמוד אפילו אם היה מאוד מנסה (והוא מאוד ניסה), שמתי מצבטים על הפטמות ועל האשכים, והצטלמתי כך, כורע על שתי הברכיים, עם ידיים מאחורי העורף, מתחנן, שלפחות תשקול מחדש. לא האמנתי שתרשה, אבל לפחות שתשקול מחדש, והאמת היא שגם אם היא לא היתה מרשה או שוקלת, בתרחיש הגרוע ביותר, הייתי מעלה על פניה חיוך על הבוקר – כשלעצמו שכר לא רע בעבור העמל.
היא ראתה את התמונה, ואמרה שאני כלבלב טוב ומשמח. זה לבד היה שווה את זה. עוד לפני שהספקתי לכתוב את ההודעה הבאה, היא כתבה "או שיש פה גם תחינה לגמור?". התפוצצתי במילים, התחננתי כפי שלא התחננתי בחיים, רק שתשקול מחדש, בבקשה, כי אני לא יכול. להפתעתי המוחלטת, היא אמרה "מותר לך. עם המצבטים והחבל מסביב לביצים. קדימה, לפני שאתחרט". גמרתי תוך פחות משתי דקות, כשכל עולמי וכל מצב רוחי משתנים מהקצה אל הקצה, רק בזכות ההקלה בסבל הזה. עלה בדעתי שהגם שכיף לי מאוד לדבר איתה, והיא תמיד קשובה ומתחשבת, זו הפעם הראשונה שאני רואה באמת את הצד הרחום שלה, ששמחתי להיווכח גם בו (אם כי לא יותר מדי 😄 ). דיברנו קצת, והדבר הראשון שעשיתי במצבי החדש, היה להירדם. הפעם הצלחתי לישון. מה זה כבר נמק מחבל כביסה בזין.
בתמונה: אחד הסימנים שהשאיר החבל (המצבטים עדיין עליי. היא עוד לא הרשתה לי להסיר אותם).
