העקבים הגבוהים מאוד שלי גורמים לי להדס. פתאום, במכנסיים רחבים שחושפים עצמות אגן ומעט תחתונים אני נעה כמו דוגמנית מסלול.
אני מתקתקת על הרצפה הזאת, לא החלטית מספיק כדי לבחור אם ליזום או לא, להניע יד או רגל. אני מחכה, נדרכת לאט, אל תוך גרסת החלום שאני יכולה להיות עבור גבר רעב.
אני אוהבת עקבים גבוהים, יודעת ללכת בהם, ונהנית מהאפקט של התנועה הסיבובית שמגיעה כשאני נעולה בהם. הציפורניים שלי סוף כל סוף ארוכות מספיק כדי להשאיר שריטה קטנה בכל מגע יד מרפרף שאבחר. לשם שינוי, אני נראית חסרת מעצורים.
אני הודפת בשיטתיות כל מה ומי שלא נראה לי. נימוס מנוכר הולם אותי בעקבים הגבוהים מידי האלה, ובחצאית הקצרה. אני מגלה להפתעתי שאפשר לבלוט גם בשחור, או אולי זה ניחוח הטרף שעולה ממני כשאני סוקרת באיטיות את הסביבה.
אני תוהה מה גברים רוצים. כשהמיניות מונחת כך, בחוסר התנצלות בוטה על השולחן, מה הם מחפשים? אחרי מה יש להם לרדוף?
אולי אני מקולקלת, כי דרושה לי נוכחות של צייד על מנת לפעפע פרמונים. או אולי, זה ההבדל. אולי זה מה שמייחד עבורך מישהי ספציפית- המבט שלה שקורא לך לצוד אותה.
אני מסתובבת ברוך סביב בחורה יפה, מרפרפת, מאוחר יותר, בציפורניים חדות על גבי גוף גברי יפייפה. שואלת, לשם שינוי, מה אני רוצה. והאם מישהו הצליח הפעם לתפוס אותי.
כך או כך אני מריחה כמו טרף ומבעבעת פרמונים. צייד מיומן ישים לב שקשה לברוח בעקבים גבוהים. והצייד הייחודי לי, יכיר את המבט קורא התיגר הזה, אפילו בחושך.
