אני מסתכלת למעלה, דרך טיפות המים שנקוו על מטריית הפלסטיק השקופה שלי, והכל כאן יפייפה.
אני חושבת על אתמול. על הלילה המבולגן, היציאה מהבית העמוס מטלות, על הלילה הקר דביק הזה שמאפיין את מישור החוף, על החורף שמרגיש תמיד כמו ביוב שתכף יעלה על גדותיו.
נהניתי אתמול. הקרבה אליו מוציאה ממני את הצד הרע שלי. את הטינאייג'רית הגחמנית שחיה בשביל הריגוש הבא. הכל צבוע בצבעים סינטטיים מחשמלים. הוא קורא לי דמות, רוצה לשמוע לאן אני נכנסת בראש, מחזיק אותי מקרוב מידי, מהחזה. אני נהנית למקד את תשומת הלב שלו בכל רגע למקום אחר, מגישה לו כתף, צוואר ודופק להדוף אליו. אני מסחררת אותו. הוא עף, ואני ממריאה. מסוכן ככה. קיצוני ככה. אבל סוף כל סוף, קרוב.
כשאני מגיעה הבוקר לנוף האחר כל כך, שאני מכירה טוב כל כך, פתאום הכל באתמול מרגיש מפלסטיק. אני מסתובבת ברוח הקפואה הזאת. הקור הזה מצמרר וחודר כל מעיל. כאן אין סינטטיקה. אי אפשר לנצח כאן. כאן אני מוצאת ענווה. אני אולי, בכל זאת, רק בחורה של וורוד סוכר, וזהוב שקיעה. קלישאות רומנטיות מרוככות בצבעי פסטל שנמהלים בירוק עד הזה של העצים. אין לי צורך במוזיקה או קצב. אני חלודה קצת, אבל למרצפות זה לא משנה, אני מחליקה חזרה למקום.
אני תוהה איך זה יכול להיות, איפה המקום שלי ולמה הכל בבית סביבי מרגיש מזוייף כל כך? אני רוצה לצאת, לשמוח, להנות. אבל מעבר לזה, אני רוצה להיות כאן, טבולה ביופי הזה, שמזמן שכחתי עד כמה הוא יכול להיות מהפנט, בלי טיפת צורך בפרובוקציה.
איך זה בכלל יכול להיות?