כשהיד שלו מונחת על הישבן שלי כשאנחנו מחכים בתור אני לא אומרת מילה. אני גם לא זזה הצידה, מסיטה אותה ממני, או מציגה כל יחס לעובדה שהיא שם.
כשאנחנו מדברים אני מניחה ידיים סביבו, ואני רוצה לחבק אותו, להבטיח לו חוף מבטחים בתוך הגוף שלי, בין הידיים שלי, להקשיב לו, לתת לו, לאהוב אותו עד שירגיש בטוח רצוי ויקר, והוא יקר כל כך. אני מסירה את הידיים שלי באחת, מתנגדת בכוח לאינסטינקטים שלי, שרוחשים מתחת לפניהשטח, מתחננים שאשחרר מעט מהשליטה העצמית שלי.
לנשיקות שלו אני לא מסוגלת להתנגד. הן שונות. הן לא הנשיקות שלי. לא אלה שהוא ייעד לי פעם. לא אלה שעשויות מאש ומאור, לא אלה שכתובות באותיות קידוש לבנה על המצח שלי, מבטיחות שאני מי שאיתה הוא רוצה להגשים חלומות. אלה נשיקות אחרות, ריקות, יש בהן תשוקה גולמית, חמה ומרוחקת, אני מנשקת אותו חזרה וההבדל צורם, אבל אין לי עדיין את היכולת להתנגד לנשיקות שלו.
מאוחר יותר, אנחנו שכובים על מזרון. כשהוא חוזר לנשק אותי והיד שלו מטפסת במעלה הירך החשופה שלי, משהו נשבר. מתחת לשמלה הזאת אני לובשת סט הלבשה תחתונה מלאה בתחרות, אחת שמתחברת לגרבי הברך מבד רשת שאני לובשת. התלבשתי בשבילו הערב. כדי לסיים במיטה שלו, כדי להרגיש אותו. לאהוב אותו שוב. אבל משהו בפנים לא נותן לי יותר. אני רוצה לשנוא אותו אבל אני לא יכולה. רק כואב לי, על שאני אוהבת אותו, והוא לא אוהב אותי. אני מסתכלת שוב על הפנים היפות שלו, העיניים, השפתיים, ופתאום אני לא יכולה להפסיק לבכות.
אני מנסה להסביר לו, לדבר, כמו אדם מבוגר, אבל אני לא מצליחה להפסיק לבכות. הוא רוצה אותי במיטה שלו הלילה. ובכל לילה, אני יודעת, אבל זה רק כי אני נוחה לו.
אני בוחרת לחזור הבייתה לבד. לא בטוחה למה ואיך אפשר להיות מטופשת כל כך.
אני פושטת את השמלה, מורידה ממני את הבגדים, עד האחרון שבהם.
אני נכנסת עירומה למיטה, מתכסה בשמיכות, רוצה כל כך כל כך להתעטף בידיים שלו במקום, ותוהה מה לעזאזל קורה איתי.
