עוד שיחה, יזומה מצידי, שאני מצטערת מהר מידי שאני מנהלת.
'תגידי שהתגעגעת אליי' הוא גורס, והזיק התנגדות שצובט לי את האוזן שצמודה לטלפון מסרב להשתחרר. 'אני רוצה לבלות איתך זמן' הוא אומר, ואני, מנסה כמיטב יכולתי לרכך את הפגיעה, מנסה לגמגם סירוב שלא יצרוב גם עלבון.
עצוב לומר את זה, אבל אין לי עיניין בו. בחור איכותי, בסטטוס המתאים, ואחד שמכיר אותי יותר מעשור. חבר, או לפחות כך חשבתי. אני לא רוצה מישהו שמרגיש שאין לו עוד עיניין בשיאים, כזה שאיבד את ההתרגשות מהדברים שהוא עוד לא עשה וחומד לעשות, כזה שמניח שהוא חכם ממני, כי הוא מבוגר ממני. כזה שרועש לו מידי בפאב, או יקר מידי לצאת.
הכל לא הוגן כאן. לא ההתנשאות הרבודה שלו, ולא הכעס הלא הגיוני שלי. הבחור עונה על הרבה מאוד מהדברים שהייתי מבקשת לעצמי, אבל אין עבורי טיפת הנאה שנוצרת רק ממנו. זה עצוב ומטופש, ואם אגיד כן, עוד חצי שנה כבר אגור איתו, והחיים שלי יהיו קלים ובטוחים, ואני כל כך כל כך רוצה חיים בטוחים וקלים, אבל לא במחיר הזה. למרות הכל.
זה לא הצורך באדרנלין, גם לא הרצון בצורך הפיזי הרעב, אפילו לא הצורך ברגשות גדולים. כולם קיימים אצלי, אבל כנראה שהייתי מתפשרת על כולם, אני פשוט רוצה לחיות. לא דרך אחרים, לא בלי לטעות, לא בלי להנות מהאדם שאיתי.
מאסתי במעגל הזה. חברים שמנסים לתמרן אותי כדי שאהיה בת הזוג הרצויה שלהם מעייפים אותי. מניפולציות, אינטריגות, ותועלתנות אישית.
זה כל כך נעים לפגוש אנשים חכמים בעליל, שלא מניחים אוטומטית שהם האדם הכי חכם בחדר.
אני תוהה לפעמים אם נעים גם לפגוש בי (גם בסימטאות מעומעמות)
