זיכרון שרירים תמיד נשמע לי כמו מונח הגיוני בעליל. בוודאי שחוויות החיים החוזרות שלנו מחווטות אל תוך הגוף, נשארות לא במחשבות, אלא במעגלי העצבים שמקודדים תנועה. חישה. מגע.
"נו, בואי" הוא משדל אותי בטלפון, "מה אכפת לך?, קדימה, אני בא לאסוף אותך" אני נעתרת, טורחת רגע לבחור נעליים הולמות, ויוצאת ללא איפור בכלל. מילא, אני חושבת, וקצת מתכווצת מול המראה למרות הכל. כשאני נכנסת לרכב הנמוך מידי הזה, אני נזכרת בפעם האחרונה שהוא אסף אותי כך לאנשהו, אני נשענת אחורה, וזה מרגיש כמו זיכרון.
מאוחר יותר, אני מצטערת שבאתי, מחפשת את הנתיב החוצה.
"זזים?" אני מסמנת לו מרימה גבה ואנחנו מזדרזים להיעלם. "אני מצטער" הוא מספר לי כשאנחנו חוזרים להתיישב, "לא התכוונתי להקשות עלייך, פשוט היית חסרה לי", "זה בסדר" אני מפטירה "זה היה כדאי, ולו רק בשביל לשבת איתך כך" אני שולחת חצי חיוך מנחם, רחוקה מלהיות בסדר. הוא מעלה הילוך וסוחט את הדוושה, בוחר נתיב פתלתל, ואני מחייכת, מתרפקת במושב "הינה היא מחייכת" הוא מקריין אותי מהצד כשהרכב מתמרן זוויות שייחודית רק אליו.
יש מגע לחופש. קידוד עצבי, זיכרון שרירים. אצלי, איכשהו, יש כמות לא מבוטלת של רגשות שמקודדים כך. החיוביים, דווקא. כאילו מעוגנים במציאות הגולמית כדי שלא אצליח ללכת לאיבוד רחוק מידי במחשבות שלי. כאילו אובדן הוא רק במחשבות שלי, אבל החיים הם זיכרון שרירים.
אני מתגעגעת. מתגעגעת לכמה אנשים שהצליחו לייצר אצלי רגשות חזקים וחמים במגע. חיבוק שגרר אחריו גל הדף ששינה את חיי, עור לעור שהפך אותי ממעריצה לחומלת, והצלפה אחת שהוציאה ממני דברים שאז עוד לא הכרתי. אני משתדלת, להרשות להם להפוך רק לזכרונות, מבלי העצב שבאבדן.