רק עוד יום אחד. מחר בערב הכל יחזור לקדמותו. לעיתים אני טועה, טועה במעשיי, במילים שאני הוגה מהר מידי עד שהלשון שלי נכרכת בעצמה כחבל תלייה מלבב. אני מדברת, המון. אני לא נרגעת אף פעם.
כמעט, אף פעם.
לאחרונה, רגע קטן הצליח לערער לי את הקרקע. מקום שלא ידעתי שקיים, משהו פנימי כל כך, חבוי כל כך, עד שעמדתי שם, באמצע החלל, בוכה.
אני מזמן לא בעלת השריון היצוק שהיה לי כשהייתי בטוחה יותר. אני לא בטוחה, וההגנות שלי אינן. המחיר הוא להסתובב כמו עצב חשוף. הכל כואב, הכל מורגש, אבל ככה לפחות קיים לי איזשהו סיכוי להצליח להתקרב אל אדם אחר. אולי נדמה לי שמה שיש לי אינו די, ואני זקוקה לתוספת בדמות אדם אחר. אולי אני פשוט חושבת שאם אהיה בגפי, אהיה כבולה לחזור שוב ושוב על אותן הטעויות, עם אותן מסקנות, ואני מכירה את אלו טוב מספיק, אני רוצה לא לדעת מראש איך הכל קורה ונגמר.
אני רעועה, ולא יציבה, והכל משתנה אצלי קצת מהר מידי, קצת קשה מידי. אני רוצה לברוח חזרה אל תוך סיפורים שאינם שלי, להתחבא קצת, עד שהקרקע תהיה יציבה מספיק עבורי לצעוד בה ללא מעידות. רוצה אבל בוחרת בעקשנות שלא. אני לא רוצה לדעת מראש איך הכל קורה ונגמר.
אני חושבת, ששם אני קמלה.
