אני לא אוהבת את המקומות החלשים שלי. יש לי מעט מהם, אבל אני מתעבת אותם ודי בם כדי למוטט אותי הרחק הרחק מהיצור הגמיש והחיוני שאני כשאני במיטבי.
כואב להזדקן. להפסיק להיות נערה יפה ומשובבת. יש מי שטוען שיש בשלות בבגרות, זה שקר גס עבורי. כואב לראות איך משהו שאהבתי פעם, מתקלקל עוד ועוד, נהרס, לא משנה כמה ניסיתי לשמור עליו, או להציל אותו.
אני חרדה מלההיפך לכמה וכמה מהדברים מהם אני הכי סולדת. מפחדת לההיפך למשהו שלא ניתן לאהוב.
הזמן, מצידו, עובר, והצלקות מגלידות והופכות לחלקים קשיחים של בשר מיובש ומת, מקבעים חזק מידי את התבנית הלא מהוקצעת שהיא אובדנם של נעורים. חסד שנעלם.
אני מרגישה את זה. מתאבלת על זה, ומשלה את עצמי לפעמים שישנה אפשרות אחרת, עתיד אחר.
הלוואי שזה ייגמר כבר. לא המעט שנשאר לי, אלא הסיוט הזה בו אני מרגישה איך בכל רגע נוזלים החיים מהידיים.
