אני צועדת ברחוב ויש מעט רוח שמזכירה שהתחיל הסתיו. אני אוהבת רוח, תמיד אהבתי, אלמנט מוזר מאוד, בלי אף גורם ששולט בו, כוחני בעליל, אבל בעצם, משהו שלא פשוט לרתום אם לא תלמד את עצמך לנוע על פי מה שמוכתב לך.
אני מחייכת אוטומטית, קולטת בדרך את השפתיים היבשות נמתחות לגבול מסוכן, ואת שרירי הלחיים מתכווצים. אני מריצה בראש את התגובה הזאת, זה תמיד היה כך. רעש של גשם היה גורם לי לחייך -אולי הוא עדיין, עבר זמן רב מהגשם האחרון שלי. ורוח קרה, מלטפת משייפת מתחת לבגדים, תמיד גרמה לי לחייך.
אני חושבת שאיכשהו, עמוק מספיק מתחת לציפיות, לאכזבה העצמית, לריקנות ולבדידות, הייתי, ואולי עודני, מאושרת. משהו פשוט מאוד, נקי כמעט מידי. נאיבי בבסיסו, שמתעקש שיש בני אדם ששווים את המאמץ. שאפספס אותם אם אצא מנקודת הנחה שכולם דפוקים.
ואולי בגלל זה, קשה לי להתקרב. קשה לי להרגיש בטוחה או רצויה. אולי זה כי תפיסה כזאת מועדת לפורענות... או שאולי זה סתם רובד אחר שלי, זה שמזכיר לי עד כמה אין לי איפה להתחבא.
אני חושבת על קרבה, על חיבוק, ואני מתגעגעת. ההדים מרגישים מוזר בתוך התוכן החלול שלי, אבל יש שם רוח קרה, וניצוץ חי, ועוד מעט יבוא גשם
