בשעות הקטנות של הלילה, כשלא בטוח אם עוד לילה או כבר בוקר, הערפילים הירקרקים של היום שעוד יבוא שוטפים לאט את העור שלי. חלונות פתוחים. תריסים פתוחים, אור שרואים למרחק. תמיד היו ההעדפות הקטנות שלי.
והמרחק יפה במיוחד מכאן. זכרונות קרובים או רחוקים, שמתרחקים ממני בחלוף הזמן. הם יפים מרחוק, בלי הנשיכה החדה של רגשות או העדרם, כמו הבוקר שעוד לא התגבש, גם הם, אינם לחלוטין שם. הבניינים והציוויליזציה יפים גם הם מרחוק. אני שוחה במים קרירים, שומעת רק קצת מההמולה על החוף, ונסחפת, לאט מכדי לנוע או להתנגד, אנה ואנה. העיר יפה ממרחק. הכאוס העמוס צבעים, האנשים וכל מה שהם מייצרים מציף את הרחובות העמוסים. אני בוהה, הפעם מבעד למשקפי השמש שלי, כאילו המישור שלי אחר, והכל נראה כמו תפאורה ענקית שצורחת "עכשיו!"
אני הולכת מרחק. קרובה מידי לבני אדם, לזיעה, לכל הגשמיות שגונבת מהחיים את היופי של חולמנותן של ילדות.
עוד מעט יעלה הבוקר, והילדה הזו תיעלם לטובת פרקטיקה וריאליזם. אבל לפעמים, בשעות הקטנות של הלילה, אני עוד מחכה לו, מבעד לחלון הפתוח, ונראית קצת כמו ילדה
