יש משהו קצת עצוב בלהתפקח. התבגרות מעצבנת שכזאת, כשברור ונהיר לך אם מה שקורה מתאים לך או לא. כאילו היכולת לקוות שדברים ישתנו לטובה הובסה על-ידי ראיית העולם החדה מידי שפותחה עם הניסיון.
ניסיון היא מילה מגעילה, אבל היא אחת שאין להשתוות לה. כתבתי כאן לא מעט על עצמי, על החוויות שלי, על אהבה, על מרחק ועל זיכרונות. לפעמים כתבתי כי זה כאב כל כך, עד שרציתי להוציא משהו מזה הרחק ממני. לפעמים כתבתי כדי לזכור איך זה כשמרגישים ומה, לפעמים כתבתי לעצמי, פשוט כדי שלא אלך לאיבוד.
הבוקר הוא עוד בוקר ריק. אני כבר יודעת איך נראה העתיד שלי ביותר מובנים מאחד. אני לא אוהבת אותו, אבל הוא הרע במיעוטו, וחסרה לי אהבה כמו שמזמן דבר לא היה כל כך חסר לי. אני תוהה אם הניסיון מונע ממני את היכולת לאהוב שוב, אם אלה שאריות מכאבים שלא סיימתי לרפא. אני תוהה בראש, אבל ברור לי שזה העתיד הקיים, ואני לא אוהבת אותו.
