מוקדש לק'
שהזכיר לי שבנסיבות הנכונות, זה עוד אפשרי.
'תתרכזי' הוא מתעקש תוך כדי שהוא הולם אל תוכי. יד אחת שלו נכנסת מתחת לגב שלי, אוחזת אותי צמודה אליו, החזה שלי לחוץ אל העור שלו והראש נשמט אחורה, כי מי לעזזל יכולה לחבר מחשבה קוגניטיבית חוץ מ'עוד!!!'
'ש-מה?' הוא שואל, על ההצהרה הקטנה שלי ממקודם, לגבי הימים שאני חולקת איתו ויש בהם גם עבודה לבצע לפחות עבור אחד מאיתנו.
אני מרימה את הרגליים שלי, והשיער שלי מלחך את קצוות הסדינים. לפעמים אני לא בטוחה שהוא יודע, שהוא מבין. לפעמים אני עצובה ובודדה, ולפעמים הוא מצליח לגרום לי להרגיש שייכת ומופלאה. זה מעגל קסמים ארור שכזה. משיכה, רגשות, כאב לב, ומרחק רב מידי מכדי לסגור בלי להיות שם מצח אל מצח, יד מתהדקת על ירך מיוזעת.
לפעמים, אני מדברת ולפעמים לא. לפעמים אני מתגעגעת שזה כואב. ולפעמים הוא מפתיע אותי, ועצוב לי שכבר התרגלתי לא לצפות ממנו לכלום.
לאהבה יש מחיר. לאהבה שלי לעצמי יש מחיר. אבל אין לי מושג איך משלמים את שלו. מרחק, זה נראה, הוא מטבע נורא, אך בעל ערך.
אני מעדיפה מטבעות אחרים.