אנחנו תכף מתחלפים. הצימוד של היום ומחר תמיד נראו לי בלתי נסבלים. אני לא אוהבת את יום העצמאות, תמיד נשארים לי יותר מידי משקעים שלא הספיקו להתנקות.
בשנה שעברה עמדתי איתך על הגג, לבשתי שמלה מתנפנפת מידי, וחיפשנו בשמיים את המטס.
הסתכלתי לך בעיניים, ליטפתי אותך, חיבקתי אותך, וניסיתי אז, כמו שתמיד ניסיתי, לדבר איתך.
אהבתי כל כך לבלות את היום הזה בחברתו של מישהו, זה יום שהייתי זקוקה לא לעבור לבד. בשנה האחרונה היו לי לא מעט ימים כאלה, ולשמחתי, לרוב היו מי שאירחו לי חברה. אבל זה לא מספיק.
הזמנים משתנים, המציאות ההזויה שלי לא מפסיקה להתחלף לי מתחת לאצבעות, ואני מבינה, לאט ובעקביות, שאני לא רוצה לעבור את החיים לבד.
כשניסיתי לדבר איתך על זה ענית שלא חשבת על זה. שהעתיד הוא לא משהו שעבר לך בראש. סיפרת לי שתהית בינך לבין עצמך, אם אבוא ואספר לך יום אחד, שאני בוחרת להתחתן עם גבר אחר. לעזוב כדי לבנות חיים לבד. בלעדיך.
סיפרתי לך שאני אוהבת אותך.
סיפרת לי שהסקס שלנו לא מספיק טוב.
אני בכיתי. אתה הכאבת. עד שקמתי והלכתי משם.
כמה אידיוטי זה לא להאמין יותר באהבה ועדיין לחפש אותה בטירוף? כמה פתטי זה להתגעגע ללהרגיש שייכת?
אני יושבת בערב מול מלל טלוויזיוני. זה יום לאומי חשוב - אולי המשמעותי מכולם. בטלוויזיה יש אימהות בוכות - אחד מהקונספטים הכי מצמררים שאני מכירה. אני מסתכלת. בוכה בשקט. ולא מצליחה לראות קדימה.
מתישהו ידעתי איך זה להרגיש נאהבת באופן האחר הזה. מתישהו לא כאב לי לתת אהבה. ועדיין, האמהות הבוכות המצמררות מהטלוויזיה לא נותנות לי מנוחה. קוראים להם חללים כי הם משאירים חלקים ריקים אצל כל מי שאהב אותם. ואני תוהה שוב, איך זה יכול להיות, ואיך אפשר לאהוב גם כך וגם כך, ולא להתכלות.
אני מתנצלת מראש על הטקסט המבולבל. אין בו לרגע מטרה להוזיל או להקל ראש בכאב המחריד של מי שאיבדו את יקיריהם.
