מעניין איך זה מרגיש בפעם הראשונה כשרואים אותי מרחוק
האם הדופק עולה קצת, והנשימות מאיצות?
או אולי, חולפים על פניי בלי להסב מבט נוסף.
העיניים שלי, אני יודעת, נוטות להישיר מבט, לקשור במבט, גם אם רק לרגע, ואז להיעצם ולהמשיך הלאה.
זו כנראה לא רגישות לסביבה, כמו שזאת ההנחה שמאיפשהו, במרחב הנראה לעין, יגיע דבר מה שכדאי להביט בו. שאפספס אם לא אתעכב עליו.
ה24 שעות האחרונות הכילו המון בלבול. רגשות גואים, געגועים, מתח ולא מעט חרטה.
הכל יציב כרגע. הכל מלבדי. וכיוון שדאגתי לכך שהכל יהיה יציב, את ההדף של העליות והירידות שאיש לא רואה, אני חווה לבד. אני לא מנסה להסביר. בדידות, חוסר וודאות, דאגה - כולם יחד מתערבבים לכדי קוקטייל מעט מר מידי מכדי להיות הטעם שנשאר לי בפה כשאני נרדמת.
כשאני גבוה, מרוחקת וקרה, אני לא מרגישה את התאוצה מטה, את המשיכה, -את איך זה ליפול.
אבל כשמגיעה הירידה, אני נופלת מהר יותר משאני מעכלת, והמחשבות מאחרות בכמה מאיות שניה, לעומת הגוף שעף למטה. גרביטציה של רגשות, ותאוצה של ריק. הלמטה מגיע בסוף, תוך כדי סיבוב, ואני ממשיכה על הכוח הצנטריפטלי, מטפסת למעלה, כשכל מי ומה שאני מושך אותי חזק בחזרה.
החום היקר של המיטה, מרגיש חסר. קיומו בימים קודמים, מדגיש את היעדרו.
אני עולה או יורדת, אבל היד הקרובה קרובה נותנת לי משענת. אני נכרכת סביבה כשאני רוצה נחמה, ומנתבת אותה להחליק עליי אצבעות כשאני רוצה תאווה. אני לא יודעת למה זה מרגיש כך, כמו עלייה שרודפת ירידה שרודפת עלייה. אני יודעת שאני מתגעגעת, אבל גם יודעת שדבר אינו חסר.
אני פוקחת עיניים, להטיב לראות כל מה שהייתי עשויה לפספס. ומסתכלת בעיניים, כדי לראות את כל מה שישנו.
