לפעמים, אני עדיין אשתו.
אני מכירה את המבט הכאוב בעיניים. ביליתי שנים בלנסות ולהקנות בו גם תקווה, או שמחה, באמונה שלמה שמותר גם להיות עצוב, אך צריך למהול מעט מן העצב, כדי לא לתת לו לגאות ולהיות הדבר היחיד שמציף אותך.
"את לא צריכה להתנצל" הוא מפטיר, ואנחנו נשארים תמיד במרחק מה זה מזה, כאילו אם אגע בו אתחשמל.
אני מדברת איתו קצת, אני מכירה גם את דפוסי הדיבור שלו, מכירה את המשמעויות מאחורי המשפטים הדלים והטונציות המסויימות שהוא בוחר מבלי משים.
לפני שנים רציתי כל כך להיות כאן איתו. לבלות איתו שבת, על חוף הים, במזג אוויר מושלם ובחופשיות. להרגיש רצויה, או כמו דבר מה שמעלה חיוך. אני חושבת שלא היה דבר בעולם שהיה גורם לי כל כך הרבה אושר.
אבל דברים השתנו. מה שבנינו השתנה, והעולם עצמו גם כן. האושר עדיין מגיע - אני לא יכולה להתכחש לזה. אני מניחה שכאשר מישהו היווה חלק מחייך, כשאהבת אותו כנראה כמו שאני אהבתי, תמיד תשמח לראות אותו מאושר.
אני מתגעגעת עד אינסוף ללהיות מסוגלת לאושר, פשוט בשמחה של אחר. הלוואי ולאהוב לא היה הדבר הזה שמצליח גם לשרוף אחריו את כל הגשרים כאשר הוא נגמר.
או אולי זו אני, ששרפתי את כל הגשרים, כיוון שאושר ואהבה מגיעים בהתוויה שלא אוכל לשאת שוב. לא כך.
