הגרון שלי כואב.
השקדים נפוחים, והכל מרגיש רע, אבל זה רק הקצה הקטנטן של הדבר.
כואב לי ואני חולה.
יש משהו בודד להפליא בלהיות חולה בתור מבוגר. משהו בידיעה שאיש אינו באמת מודע למה שקורה איתי, מרגיש מאכזב איכשהו. כאילו הקיום שלי לבדו אינו מעניין מספיק בלי שאצוק אליו תוכן.
זה הגיוני בסך הכל ליום יום, לכל אחד מהרגעים בהם אני מרגישה כמו עצמי, ושמחה על מי שאני. אבל דווקא כשאני לא יכולה להיות עצמי במלוא הפוטנציאל שלי, דווקא שם זה כואב. פתאום אני מתגעגעת נורא לאהבה חסרת התנאים של הורים לילדיהם. פתאום אני לא לגמרי בטוחה שאני חשובה. לא כך, לא חולה, לא כשאני זקוקה למישהו מלבד עצמי.
העפעפיים הכבדים והחמים שלי מכסים את העיניים הצורבות, ומתחשק לי להחשיך את העולם. לשהות קצת לרגע במצב בו מותר לי להצטרך משהו, או מישהו שתכף מגיע.
איזו תקווה מוזרה, כאילו דאגה מקועקעת איפשהו עמוק מידי בתודעה שלי, קוראת לאחרים ברגעי משבר. כי מה כבר נדמה לי שהולך לקרות?
