אתה, שדומה לי מידי, היית עומד שם היום וצוחק.
צוחק מכל הלב על התסכול הבלתי נדלה שלי כשאני מסבירה, שוב, במילים, את התבנית הברורה כל כך שאני באמת לא מבינה איך אפשר שלא לראות.
אני מציירת, ממחיזה עם הידיים מעתיקה ואפילו מציבה קוביות. כל זה, וכלום. כאילו הקולטנים שבורים.
שום דבר שאני עושה או אומרת לא חודר את חומת הדחיסות שמפרידה בין הכיווץ המבולבל במצח לאאוריקה שאני רואה בעיניים מאז שהציבו מולי את הדבר הארור.
מתישהו, אני נעשית מתוסכלת מידי. מבהירה שנחזור לזה אחר כך.
פתרונות והפיתוח שלהם, אינם איכשהו תמיד הבסיס להתקדמות עבור כל האנשים. או לפחות, זאת המסקנה המתבקשת. מתחשק לי לדפוק את הראש בשולחן ולייבב 'למה?!???' אבל אני יודעת שזה לא יועיל, ואם כבר לדפוק, אז עדיף...
וכאן, כאן לא היית יכול לעצור בעצמך יותר והיית צוחק. ממיס את התסכול המצטבר, גורם לי לחייך בלית ברירה, מחלק לי מחמאות שלא מגיעות לי, וחופן אותי עמוק אל תוכך, להתברג בין השקעים. להיות מוקפת בך עד שתציף לי את המערכת, עד שלא יישאר דבר מלבד הצחוק שלך והאנחות שלי, שלא יכולה לעמוד בפניך.
אתה, שמבין איך אני חושבת. שיודע איך הגוף שלי עובד, אני מתגעגעת אלייך. במיוחד בלילות. במיוחד בלילות של ימים כאלה.