באמבטיה הקטנה, אני נרעדת כשפני המים לא עולים מהר מספיק כדי לחמם את כולי. אני נשענת מתחת לברז, שיעטפו אותי בדרכם למלא את החלל הקטן, אבל זה מקופל, לא נוח ולא הגיוני. אני גורפת מים בידיים ומכסה בהם את הגוף שוב ושוב.
השמפו שלי מוכל בשקית קטנה וחד פעמית, ואני חושבת לרגע על אתמול, כשהבטת בי מהנדסת את האוכל שלי, והתרעת שתפתח בשבילי כל שקית שרק אבקש. אני תוהה איך היית מגיב, לו הייתי קוראת לך לפתוח עבורי שקית שמפו כשאני באמבטיה. אבל אתה רחוק, ואני מרוחקת.
אני ישבתי מולך אתמול, סיפרתי קצת, הקשבתי קצת, ובעיקר נהניתי שאתה שם. לא סיפרתי לך שאני מצטערת ומתגעגעת למישהו שכבר איננו איתי. לא סיפרתי לך שעדיין כואב לי, ואני עדיין מאוכזבת. לא סיפרתי לך דבר על מה שנחוץ לי עבור עצמי. פשוט הנחתי לרגע לעצמי.
המרחק מאנשים הפך אותי לרעשנית יותר, הדחייה האחרונה השאירה שובל שלא ידעתי שאנשים יכולים להשאיר. חיפשתי הרבה זמן מישהו שיאהב את מי שאני. מספיק זמן עד שלא ממש האמנתי שזה ישנו. וכשהגיע אחד כזה, אהבתי כל שנייה איתו, והמחסור שלו, עדיין, שורף לי את הלב.
אני מלפפת עוד שכבה של בד סביב עצמי. אני רחוקה, מופרדת, מנותקת מספיק, ואני ממשיכה הלאה. עוד יום, עוד שעה, עוד דקה. הזמן יעבור בסוף, וכנראה גם הזיכרונות או הכאב שבהם.
עד אז, אני מקשיבה מעט, מדברת מעט על מה שעמוק, ומשתדלת למלא את הריק שנוצר בהיעדרו. עוד יום, עוד שעה, עוד דקה.