אני טיפוס של חורף (כולל מקדם הגנה והכל). התחושה הזאת, שסוף כל סוף, אני רוצה דבר מה סביב הגוף שלי שאיננו אוויר קר, או מים, היא מבורכת. מרגישה סוף כל סוף כמו חיים. כמו חשק.
אני מתעוררת באמצע הלילה בתחתונים, מושכת חולצה שמרגישה נעים כל כך על הגוף, ויוצאת לשתות קצת מים. הצליל המוזר של מים גורם לי לתהות אם מכונת הכביסה שלי פועלת. כשאני מתקרבת אליה, אני מבינה שמדובר בחלון. הגשם שהתחיל לרדת הופך במהרה לכבד על הזגוגיות.
יש דברים קטנים ששנים לבד יצרו אצלי. הקרבה האמיתית, השייכות והאהבה, הם מרגישים רחוקים, שיקריים כמעט. כאילו העמדתי פנים בעבר, ורק סיפרתי לעצמי שאהבתי. שהייתי שייכת, ובניתי חיים. אני יודעת שמשהו השתנה, כי בגשם, חשבתי לעצמי פתאום, שיהיה נעים כל כך להתעורר מחובקת לבוקר גשום. לא הייתה לי מחשבה מעין זאת יותר זמן משאני מסוגלת לזכור. אבל עכשיו הרעיון ישנו. לראשונה, השנה, גם ראיתי עתיד. מצאתי אדם ומקום שאהבתי. שרציתי להישאר בהם. לבנות בהם חיים.
לו הייתי פואטית יותר אולי זה היה מעודד אותי. לו הייתי פרקטית יותר אולי לא הייתי חושבת על זה בכלל. אבל אני לא. אני שם, מסתכלת דרך זגוגית, על העתיד שראיתי בעיניי רוחי, והעבר שהשארתי מאחוריי.
זה נשאר, כמו ליטוף על העור מתחת לחולצה חמימה שעוטפת גוף נושם. אלה החיים מתעקשים ששווה לחיות אותם, גם ללא העתיד שאהבתי. גם בלי מושג מה יקרה. ועדיין, קשה לי להאמין להם. לא משנה איך זה מרגיש או כמה זמן עבר.
