איבדתי את האמונה השקטה שלי בעצמי. אני מעורערת.
ואיכשהו, כבר זמן מה אני מבינה שהעתיד רצוף בבדידות, ובדוחק מתמשך לעמוד בהרבה מאוד מחויבויות שאספתי לי עם השנים. אבל האושר הרגעי, החשק המתעורר, ההנאות הרצופות שניתן לסגל גם מעצמי לעצמי תמיד היו די.
אולי זה עיניין פשוט. אמונה בבני אדם. ברצון שלהם לאהוב, להיאהב ולהיות מאושרים. השמחה בזה שגם אני כזאת.
אני כבר לא מרגישה כזאת. הרצון לחיות כאן ועכשיו איננו. בליבה של טרגדיה עצומה, אני מאבדת את היכולת לשמוח או להרגיש קרובה. אני לא מעוניינת במקום, והאנשים היקרים כל כך הופכים שקופים.
הרצון לחיות איננו. אני לא אובדנית, ואני אלך לישון הערב ואקום בבוקר לעבודה במהלך האינרצי הרגיל של כל מי שיש לו הפריווילגיה הזו כרגע. אבל השמחה הקטנה, באנשים שאני אוהבת, בחיוכים או במגע. הוא דוהה למן דאגה רחוקה. הם בריאים. הם שלמים. ולי נגמר התוכן. נשארו קווי מתאר, קשורים פה לאדמה, זזים על פי הרוח שאיננה שלי.