הערפל הסמיך שמציף אותי, מכלה את הזמן שלי, ואני רצה בו במסלול מעגלי, לא מתבהר שרצים מהר יותר. הוא לא מתבהר כשאני קרובה להישבר. גם לא כאשר נשברתי.
אושר מסוגל, לעומת זאת, להפוך אותו למים צלולים. אושר הוא משהו שהספקתי לשכוח ממנו. מהחום שקורן מהגוף החיוני, מהשמחה הפראית ומלאת האהבה שבאה איתו, מהרגעים המוצלחים באמת שלי.
לאחרונה קיבלתי תזכורת, והמשקעים המופלאים שבאו איתה האירו אותי. אבל הם חלפו, ואני נשארתי מוצפת בגעגועים. מודעת, פתאום, למה שעתיד לבוא
"...לאחרונה מצטמצמת יותר ויותר חירות הבחירה שלי.
מאחורי כל המכשיריות המנצנצת הזו יש מזימה אפלה להשתלט על המחשבה שלי, על הדימיון שלי ועל האנושיות שלי, להפנט אותי ולשתול בי החלטות הרצויות למישהו, אני רק אדמה שאני הוא המחליט.
שמים לי מחיצות בין עובדות כדי שלא אחבר ביניהן ושלא אגיע למסקנות לא רצויות.
מפציצים אותי באסונות ואלימות ומוות בגודש ממכר, כדי שאהיה שווה נפש לגורל זולתי.
תוקעים לי את השלט-רחוק הזה ביד, שאחליף ערוצים כאוות נפשי וארגיש כשולט במצב, אך מכל ערוץ יורים בי את הפקודות הסמויות האלה שנתקעות בתת-ההכרה שלי ומחכות לגירוי חיצוני בעוד אני הולך ונהיה גוש עמום של עצבים חשוכים מריצוד הקרינה.
אני הולך לגמור בתור מכונה"