מרחקים ארוכים מפרידים ביני לבין המטרות הגדולות שהצבתי לעצמי בחיי.
אולי כי כבשתי אותן זה מכבר, ומרגע הכיבוש הן איבדו את המקסם שלהן, ונשארו רק כרסיס קטן של מאמץ, דרכו הושגה תוצאה. אולי כי אלה שלא זכיתי להגשים מתרחקות ממני בכל יום, תופסות תאוצה הרחק מעבר להישג ידי.
אני בוחרת מטרות קטנות; לסיים מטלה, לסיים יום, לסיים לילה, לסיים מחשבה. אני מתקדמת כך, נאחזת כמו בקיר טיפוס, בנקודות הציון הלא מוחשיות שבחרתי לכייל אליהם את הצעד הבא שלי, את היד המושטת הבאה. אני דוחפת, דרך עוד שאיפת אוויר צורבת נוספת, במעלה הגולל.
המאמץ הוא ההבדל עבורי. לא אכפת לי להתאמץ, לא אכפת לי לכלות את עצמי במאמץ כל עוד בסופו של דבר אגיע, אבל כשאגיע, זה יעלם ואני אזכור רק את הדרך המייסרת למטרה. המטרה עצמה תישכח מאחור. מנוכרת, מטופשת וחסרת כל ייחוד. עוד יום, עוד לילה, עוד מרחק.
מאמץ ללא תוצאה מצטבר לתסכול. גרוע, יומרני, ומכה על חטא, אבל בהשוואה לאכזבה, הוא כמעט חסר משמעות.
אני מודעת לזה שאיכזבתי רבים, שאולי נועדתי להיות אדם טוב יותר או מוצלח יותר בעיניי מי שהשקיעו בי זמן ואהבה. בסופו של דבר, רוב הזמן, אני סופרת בשקט את האכזבות. בכפפות עדינות של משי, אני נוגעת בפצעים הגועשים, מהמהמת את הצריבה של הבושה בקולות שקטים של קבלה עצמית. 'זה לא נורא', 'אני אינני נוראית', אני רשאית גם לחמלה, גם לשקט הבודד בו אינני מאכזבת איש.
אני מתרחקת לאט לאט מאהבה. ממקום. ממהיזדמנות לאכזב אחרים, מערסלת בשקט את המחשבות שלי עצמי, היכן שאוכל לפרוש עליהן מעטה דק, ולהרחיק אותן מקצוות העצבים הרגישים כל כך שלי.
קל לי יותר לאכזב את עצמי, מלאכזב אחרים. והצלחות? מטרות? הן קיימות שם בלית ברירה דוחפות קדימה, עוד מטלה, עוד יום, עוד לילה, עוד מחשבה.
