*הקטע כולל אזכור למוות, במידה והוא עשוי לגרום לכם רע, הימנעו ממנו.
'אני אוהב אותך' עברו יותר משלוש שנים מאז ששמעתי את המילים הללו כך. קראתי אותן, לפני שלושה חודשים בהודעה אובדנית שהשאיר לי. אבל זה אחרת, לשמוע אותן כך, עכשיו.
'אני לא מאמינה באהבה יותר' צועק משהו באחורי הראש שלי. הזהות המפוקחת מידי שפיתחתי לי. התמקצעתי בלהיות מדוייקת. היכולת לרצות בלי התחשבות בהשלכות, או במציאות, או ברצונות האנוכיים שלי נעלמה. אני לא חושבת שאוכל יותר לתת למישהו יותר מקום מאשר לעצמי. יכולתי, במשך רוב חיי יכולתי. ועכשיו, כנגד הפגיעות הכאובה שלו, זה בוטה וגרוטסקי, אצלי אין אהבה.
אולי זה הגיוני יותר, אולי זאת בגרות או ניסיון, אולי יאוש מהסוג השקט, כשאין שום עתיד שמכיל ריגוש. ישנו עונג, ישנו כאב, ישנה שמחה, אבל אין יותר משנו עוצמתי מספיק כדי לשנות אותי. ההפנמה כואבת. כנראה זאת הגרסה הטובה ביותר שלי. אני תוהה אם אני מאוכזבת ממנה, אבל קהה לחלוטין. זה בוטה וגרוטסקי, אצלי אין אהבה.
אני עונה בשקט, שואלת אם הוא אוהב את מה שאני מסמלת, את המקום היציב בחייו, את העוגן שאני כל כך שונאת להיות, אבל נאלצתי היות ואת היכולת לדאות דחקתי עמוק מספיק, מאחורי מחוייבויות, שגיאות, כשלים, ושגרה. או אם הוא אוהב את מי שאני עצמי, באמת, באופן בו זו לא הייתה יכולה להיות אף אחת אחרת.
הוא עונה, אין לו תשובה, הרי אין דייוקים באהבה, אין היגיון מסודר, קר וקליני. הוא עונה שהוא אוהב אותי, ואי אפשר לכמת את זה לכדי תשובה הגיונית.
אני בוכה בשקט, על עתיד ישן שערגתי אליו שוב ושוב. על אומץ וכוח וגעגועים והשראה. על חיים אבודים איפשהו במרחב האפשרויות שמתכנס אל תוך עצמו רק כדי להעלם. 'אני לא אוהבת אותו' מכה ההבנה המרירה, ואני בוכה עוד דמעות שקטות. אני זו שהרגה את העתיד הזה. קרה מכדי להשאיר אור. ריקה מכדי להישאר. חלולה ויציבה. עץ זית עתיק על חורבות ההרים האהובים שלי.
אני חושבת על השבוע שעבר, על העמידה ההזויה הזאת, דרך רעלה, מול האנשים הללו שאני מכירה, כי התעקשתי להכיר ולזכור כל אחד מהם. על המרחק, על כל מה שהם כבר-לא בעבורי. ראיתי דמעות. גם אותם כבר ראיתי כבר קודם, מבכים את יקיריהם. אני עומדת שם ושותקת, כמו צל שלא שייך לאף אחד. על זה הוא אוהב אותי, על כל מה שאני כבר לא.
הוא אוהב, עדיין את מי שהייתי פעם, ואני כבר מזמן איננה.
