לפני חודשיים. 17 בפברואר 2024 בשעה 20:01
'האירו את השמיים' אני מבקשת בלי קול, איש לא יישמע אותי ואיש לא ידע. אני אבודה לחלוטין ואני לא יודעת לאן או איך אני אמורה לזוז.
כשאני לא יודעת איך, אבל יודעת לאן, אני עוצמת עיניים. נותנת לקצב ההולם לכוון את הגוף שלי, להכתיב את תנועותיי ולסחרר ממני הכל מלבד הנטייה המבעיטה שלי להתמקד באופן חסר רחמים במטרה, להינעל, וגם לכבוש אותה בסוף בעדינות של גירית כשהלסת שלה ננעלת.
כשאני יודעת איך, אבל לא לאן, אני מחברת פרטים לוגיים, מרכיבה אותם בזהירות חתיכה לחתיכה עד שאצור מבנה שאוכל לפענח, מסקנה סופית, שתצביע על אפשרויות מתוכן, בסוף, אמצא את השביל לפסוע בו.
עכשיו, אני מחכה לאות, או שינוי, או ברק שיכה בי. איזה בזבוז של זמן. איזה בזבוז של קיום.
גם אני אקפא מתישהו, כמו שפירית לכודה בענבר, ברגע שאפסיק לזוז.
