אני יושבת בחממה השקטה, העלים ירוקים ומלאי חיות, אפילו הלענה המדברית נראית מלאה ברוך. חורף. חורף קר, שממיס גם אותי.
תהיות על אושר, על אובדן ועל ניתוק. האם אני אסירת תודה? מודעת להצלחות? למעלות? לדברים להם זכיתי בלי טיפת מאמץ? שלמה עם הטעויות? עם המחסורים שישנם? נקייה מרעל?
העומס המורגש נוטה לשחוק אותי, אבל טיפות אוויר, צחוק ואור מאפשרות לי להמשיך. אולי אפילו בקלות. פריווילגית, אין ספק.
ויש, ישנו מה שמרים את הקושי, ויש על מה להיות שמחה בחלקי, אני נקייה מספיק, אולי. או שלווה מספיק ברגע.
אבל לאן?
השאלה העקשנית וחסרת המנוח שמצליחה לחרוק מתחת ליום יום. מתחת לפרקטיקה של חיים. מתחת לצלעות שלי, למקומות בהם נרקמת אמביציה.
לאן אני הולכת? לאן אני ממשיכה מכאן, ואיך?
אני מנסה לצייר תבנית, להבין את הנוסחה או המשוואה שאוכל לייצר בהן פתרון.
אני לא יודעת. לא לאן ולא איך. ודי בזה כדי לגרום לי להסתחרר סביב עצמי במערבולת.
אני צריכה לדעת. צריכה אולי לבחור. ועד שלא אעשה זאת, החוליות לא יחליקו נכון להיסגר באחיזה הייחודית שלי על המציאות. אני צפה.
אני שונאת לצוף.
