"אני כל כך מתגעגעת" אני מקלידה בדמעות, יודעת שאם הייתי צריכה להגיד את זה פנים אל פנים, הייתי מיישרת את המבט שלי, גונזת את החום מהעיניים ומנסחת את זה קר כמו שאלון אוטומטי לבחירת סוג הדלק הנחוץ לך בתחנה הקרובה.
"חסרות לי הידיים שלך, חום הגוף שלך, העור, הריח. באמת שאני מורעבת מרוב צורך, וזה לא סקס, זה פשוט המקום אצלך. אין לי מקום בלעדיך, זה כאילו אני לא שייכת לשום דבר. והכל קשה, והכל דפוק, ואני נלחמת כדי לקום בכל בוקר. נלחמת מחדש כדי לצאת ממנה כל בוקר. הלוואי שהיית פה, לגרום לי להתרגש לשתות איתך קפה בבוקר, זה כשלעצמו מספיק כדי להחזיק אותי יום שלם. זה והידיעה שאחזור אליך, כשיגיע הערב"
זה לא שווה כלום, אני מתקשה להסביר. זה לא שווה כלום כשאתה אינך. הכל כואב מרוב געגועים.
את אלה אני לא מספרת לך. חוששת שתחשוב שאני מטורפת, או פטאלית. אני רוצה לראות אותך מחייך. אני רוצה להיות שם איתך, תמיד. ואולי זה קצת גדול על מישהו, להבין שהוא רצוי עד כדי כך אצל אדם אחר.
אני בוכה בשקט את הלילות, את הימים, אני פועלת מונוטונית, מכנית, הראש שלי ריק לחלוטין. אין לי אפילו מחשבה חדשה בודדת. אין לי מחשבות. רק מידי פעם, הד מטלטל של מרחק, ויגון, ושנאה עצמית. מידי פעם אני חושבת על מציאות אלטרנטיבית, שתחליף את הבדידות הזאת, בה אף אחד, לעולם לא חוזר, כך, לרפא באור את כל החושך הזה.
פנטזיה