בית מרקחת, מכריז השלט הגדול באותיות דפוס עבריות מרובעות מידיי, הפונט שנועד לחתוך דרך התודעה, לקבע עובדות.
אני צפה לאט, בוהה, מצטרפת למקומות שעוד מאחסנים אנשים בשעת בין הערביים הזאת. אני שואפת להיעלם בקהל, איפשהו, בין אנשים, להיטמע ולהיות חלק.
אני מדברת יותר מידי. מהר מידי. אנשים מאבדים את הסבלנות שלהם ואני עוד לא סיימתי לספר אנקדוטה קטנה ואבודה, שנועדה לגרום להם לחייך. אני לא מעוניינת בתשומת הלב, לא הפעם. הזיכרונות כאן מסביב הם די והותר עבורי. החופש שלי נמצא כאן, בזמן היחיד בו חוויתי אותו, לפני שהפך היום להיעדר הקר של אנשים יקרים.
בדידות, או שיכחה?
אני פוסעת הרחק ממקומות קרובים, מנסה ללא הצלחה להתערבב. מוזר להיות החלק הזה שלא יודע להיטמע.
אגו? אולי אגו.
שקט? לא הפעם.
ריק
אני ממשיכה בשקט, עד הפעם הבאה שאיעלם לי ברחובות שקטים, הרחק מכולם.
אני מתכנסת ואוספת את עצמי. עוד קצת העמדת פנים, עד לסיומו של היום הזה.
אותיות מרובעות וחיתוכי תודעה.