לא פעם, רציתי להראות מבחוץ באופן שבו אני רואה נשים מסויימות. השקט הפנימי שמאפיין אותן, וכל כך לוקה בחסר אצלי להרגשתי, היכולת להראות תמיד כאילו כל חוט בכל תפר שנמצא על הגוף שלה נתפר רק בשבילה, האיפור המושלם בגוונים המדוייקים, חיי החברה השוקקים שכוללים אינספור מחזרים, אירועים זוהרים בלתי פוסקים וחיי פנאי רוויי מותרות.
כמובן שלי עצמי יש כשל מסויים בלראות בעצמי משהו כזה, ולכן, עם כל הרצון הטוב, אחרים לא נוטים להסתכל עליי כך. אולם יש פעמים יוצאות דופן.
את הפנטזיה של חיים מושלמים, אפילו רק ליום, כבר יצא לי להגשים. התפלאתי והתפעלתי להיות, לפחות בעיניי עצמי, מושלמת ונחשקת לכמה שעות טובות. מה שהייתי זקוקה לו היה קהל. או אם לדייק, זוג עיניים אחד שגרם לי להרגיש בדיוק כך. בבדיחה קוסמית כלשהי, בדיוק אז, פג העיניין שלו בי. אולי נראיתי זרה, אולי, נטולת פגמים הייתי משעממת, אולי פשוט הלכתי לאיבוד בתוך מי שרציתי להיות.
אני נשארת, למרות הפנטזיה, קבורה בתוך פרטי מידע עלומים, כעס רגעי מתפרץ, תאווה שלא יודעת שובע, מזיעה, מקופלת אל תוך עצמי, חולמת על סדר מושלם ומיישמת כלום. אני עדיין מתגעגעת להרגשה הזאת. לעיניים שיסתכלו בי ויראו רק שלמות מעוררת יראה. ואני עדיין לא בטוחה אם הייתי מחליפה אותן במבט אוהב.
מוזר, איך בעיניי עצמי, כשאני נאהבת, אני מישהי אחרת בכלל.