שרב
עוברת ההבלחה דרך העיניים המזוגגות שלי. בדיוק כמוני אתמול, יבשה וקוצנית, משוועת לשריפה בוערת, חסר לי רק ניצוץ.
אני ממצמצת דרך האובך ששוהה כבד באוויר, מוקדם כל כך בבוקר הלא אופייני הזה.
ג'ין ואשכוליות אדומות. ריח של סיגריות ובעירה
כשהוא נכנס בדלת, הרבה אחרי 2 בבוקר, הוא כמעט נטול עכבות. הידיים שלו עוברות מלחבק אותי ללחפון אותי, אני נרתעת אוטומטית, הגוף שלי מוכה געגועים פתאום. זה לא חשק, באופן הייצרי שיגרום לו מאוחר יותר ללפות את הגוף שלי, הדוק עד כאב, ולהדוף אותי שוב ושוב מעליו. זה מלא רוך, כאילו הוא אוסף את העור שלי אליו, משלים זיכרונות שאבדו בזמן.
שכחתי שזה מרגיש כך.
הוא מתרפק אל תוכי, הידיים שלו סביבי, הראש שעון עליי
זוכרת?
אני מדברת מהר, הרבה מלל מעט משמעות. אנחנו מהדהדים. אני שותה, רציתי לשתות. הוא לעומתי, לא מצליח ללגום את המשקה שלו. כשאני שופכת את תכולת הכוס על השולחן הוא מזדרז לנסות לטפל בזה, כשאני נדרכת אחריו, מתכופפת אל ארון נמוך, הוא משאיר רמזים קטנים.
אני לא בטוחה למה הוא מנשק אותי. אולי כי אמצע הלילה והוא כאן, פשוט כי הזמנתי אותו. אולי כי אני יקרה לו. הנשיקות שלו לא נשארות. הן נעלמות אל תוך הבליל שאני והוא יוצרים.
להפסיק? לא. אל תפסיק.
הידיים שלו סביבי, עליי, בתוכי. עוד אני משתלחת. אולי אני שיכורה, אולי בוערת, המגע שלו מוכר כל כך. דרוש כל כך, מלא בי, באופן שממיס ממני את הקור הכועס ואת המחשבות על חשבונות שנשארו בנינו.
אנחנו עולים לאט, מטפסים אל עונג. עוד כוח, עוד מרץ, עוד חומות שמתקלפות ממני. אני שוכחת לעצור, הוא שוכח איך עושים הכל מלבד לטבוע בי, אני נכרכת סביבו, עד שאנחנו קורסים זה סביב זו.
שעתיים אחר כך, אני מבשלת בהיסח הדעת רוטב ללזניה. לא ישנתי. לא התפכחתי. השיער שלי עוד רטוב מהמקלחת איתו.
העפעפיים הכבדים שלי משתקפים במראה. אני מביטה באישה העייפה שמביטה בי חזרה. הבוהק הקטן בעור ניכר אם יודעים לחפש אותו.
אני מרכיבה לאט שכבות של לזניה, שוכחת לשפוט את עצמי, ומספיקה את הבוקר המוזר שלי. בוקר ללא שינה, מפוזר ונקי. אני נושאת את המגש הרותח, בידיות זכוכית מכוסות בד, ויוצאת אל המשך היום
אהבתי אותו. ולהלילה, אפילו אם מדובר רק בזמן עבר, זה מספיק.
