אצבעות ריקות

Tell me lies היא תוכנית טלוויזיה שמרגישה קצת כמו הגרסה המושקעת והחצי סאחית של רקוויאם לחלום (הסרט השנוא עליי בתבל) 

בעודי צופה בעוד פרק מתגלגל, כאילו המוח הריק שלי זקוק לאורות כדי להרגיש מזור כלשהו ביום המבוזבז הזה, במקום לפנות בזווית חדה לאכזבה עצמית, אני בוהה בדמויות. 

אני שונאת אותן.

הייתי כל אחת מהן. 

הסדרה הזאת לא הייתה עוברת את מבחן בקדל אפילו אם לא היו בה גברים כלל, ועדיין, קשה לי לא להתנער. אני מרגישה כאילו כל טיפת תוכחה שאמורה להגיע מהצופה מגיעה אליי. מגיעה לי. 

אני מנסה למצוא את הגרסה הטובה יותר שלי. משהו שישתפר, שישתנה, שארצה להביט בו. אבל האמת המכוערת על פניהן של השחקניות היפות נותרת בעינה. 

ואני לא בטוחה אם זה מייאש, או אולי מנחם קצת, שזאת בכל זאת, לא רק אני.