כשאני מתעוררת עירומה במיטה ריקה, ישנו תמיד הרגע הקטן הזה, זה שמקועקע עמוק כל כך לתוך התודעה, בו אני מחפשת את היד שעטפה אותי כשנרדמתי כך.
היד איננה. היא לא הייתה שם גם אתמול כשנרדמתי, גם לא באמצע הלילה, כשהשתחלתי החוצה מאחיזת החנק של הקפוצ'ון סביב הצוואר שלי, גם לא כשפיזרתי את השיער שלי הרחק מהפנים.
ידיי שלי זזות קדימה ואחורה, על העור החם, אני מפשילה את השמיכה, ואוויר צח מצמרר פיטמה חשופה. אני מושכת ברוך את השמיכה בין הרגליים. החוסר הברור כל כך, היעדר המתח, המוצקות החסרה, אני מרגישה חלולה במקום מחוללת, האוויר מריח כמו מקלחת ועור חמים בסדינים.
בסוף, כשהקסם פג ואני מתעוררת, אני נשארת רחוקה מהתאווה הקטנה הזאת של הבוקר, הפינוק של המיטה מפנה את מקומו לשגרת בוקר קפדנית. אני מחכה ליום בו לקפה שלי יהיה שוב טעם של עונג. עד אז, אני מזדרזת להתחיל אינסוף משימות שלא אסיים.
מאוחר יותר, אני מקשיבה בשקט למוזיקה
"אם אנחנו לא רוקדים יחד, אעדיף לרקוד לבדי"
שרה הזמרת בקול חם, מספרת על לילות וגעגוע.
האם געגועים הם הדבר היחיד שלא ניתן להיפטר ממנו לחלוטין? האם זה מחירו של אושר? הוא נותר להכתים בהיעדרו את כל היתר? אני לא חושבת, אבל עדיין מרגישה חלולה.
