קשיח. פציח. שביר. קשיח.

נניח מישהי, לא חשוב השם, עומדת ליד צנצנת דבש גדולה

שבדופן שלה חור ממש ממש קטן
דרכו הדבש ניגר

קצת

ולאט

ומדויק

ומדוד

והיא עומדת מתחת לחור עם פה פעור ולשון בחוץ, נכונה לקלוט כל טיפה

וכשלפעמים החור נסתם
היא בועטת בצנצנת וחובטת בה באגרופים ומנערת אותה

עד שהדבש ממשיך לזרום

ואז אני מצמידה את הפה שלי
ויונקת בכמיהה מפגרת.

עלב מהמם. 

עד העצם ומתחת לעור

ככה הוא נכנס לי

והלוואי

שככה

ייכנס 

גם בי

כה אמר המדריך: 

1. לתקוף ראשון
2.לנצל הזדמנויות

אפשר
בבקשה
שתחיל את זה
גם עלי?

צומת ציחור.
מאז שאני ילדה, בוקר של טיול תמיד יראה לי
מאיר וספוּג אפשרויות לכל הדברים שעוד יקרו

עד
שבא הרגע הזה שבו השמש חוצה את רום השמים וזהו, היום הוכרע.

ברגע הזה, כאילו מחציתו של היום כבר ויתרה
וכל מה שיקרה מעתה הוא רק 'הכנה לחושך'.

והפעם, ביתר שאת.
פונים שמאלה ומותירים מאחורינו מחצית יום ומראות וחוויות ושקט
ואור שמש.

נחל פארן.
בדרך הלוך הזהיבה אלינו הערבה פנים והמרחבים שלה היו נדיבים ומזמינים

כעת, בדרך חזור, לשמיים צבע אפור-כחול עמוק ורציני, ההרים נראים אפלוליים משהו
ואותם מרחבים בדיוק משרים עלי עכשיו מועקה לא ברורה.

פתאום היא נראית לי מאוד גדולה לעומתי, הערבה הזאתי, ולא בקטע טוב.

נחל ברק.
העננים שהתאפקו עד עכשיו (ראו עליהם. בחיי. את כובד משאם) ונצרו אש,
ממטירים עלינו טיפות קשוחות כאלה, מדבריות,
שרק מוסיפות לתחושת סוף העולם הזו.

אני לא יודעת מה מגיב מתוכי עכשיו, אולי איזה תת-מודע קולקטיבי מזרח-אירופאי קדום ולמוד חשיכה יורדת, אבל הוא מגיב חזק
ואני מתכווצת בכיסא וקר לי אפילו שהאוטו מחומם,

ובא לי לזנק בחזרה אל המרחבים השמשיים שהותרנו מאחורינו ואל ההרים שלא טיפסתי עליהם והערוצים המתחתרים שלא ירדתי בסולמותיהם וכל קירות הסלע שלא ליטפתי. 

בעומק המכתש
כבר יורד גשם. ממש.

ומה שמקודם היה נראה כמו גרסה כהה ועגמומית של 'קפה בגדד' נראה לי כעת כמישורים אפוקליפטיים לא ידידותיים בעליל והבטן שלי כבר רוצה להרגיש את הבטחון המוכר והמואר של כביש 6

אולי כי יש בי אז לבד שאף ביחד לא מצליח להביס. 

לא להכביד
לא להגזים
לא להתרגש מדי
לא להגזים בלא להגזים
לדעת מתי לעצור
לדעת מתי די
לדעת מתי לדבר
לדעת מתי לשתוק
לדעת מתי ללחוץ
לדעת מתי להרפות
לדעת איפה הגבול לפני שמתנגשים בו עם המצח
לדעת מה חלום ומה מציאות
לדעת מה הגבולות של חלום
לא לגעת יותר מדי
לא להתקרב יותר מדי
לא להתגבה מדי
לא לדהור מדי
לא לשאוג מדי
לא לכעוס מדי
לא להעלב מדי
לא לכאוב מדי
לא לבכות
מדי

לעבוד בזה חיים שלמים

לא להשיג דבר. 

על הסנטר שלי עדיין עקבות התלמים שחרשו בנחישות הזיפים שלך

כעדות לזה שפעם פעם, לפני חמישה ימים, לא חצץ ביננו דבר.

נפגשנו רחוק מהמגרש הביתי שלי ואני מניחה שגם לזה היתה השפעה על עוצמת הדברים.
לא הנוף שלי, לא סביבת המחיה שלי, לא שליטה שלי, אפשר להרפות
ולהתמסר

משהו קרה שם, תחת השמיים הכחולים וענני הסערה שבאו ממערב
משהו נפתח שם, למרגלות ההר 
ומשהו נמתח שם כשטיפסנו עליו
ומשהו התהדק שם באותו היום

כמו היו המילים שלך חוט שיוצא מהאריג שלך ועובר דרכי ואז נשזר בך שוב 
וככה
עד שאמרת: תהיי גיבורה, בואי אחריי
ונתת בחוט משיכה חזקה

ונסעתי אחריך, שולקת בעיניים קרועות פיסות יום יום שלך
מרחיבה את המקום שלך בתוכי
זה שכבר נפתח אליך קודם בדרך שלא ידעתי כמוה
ומאפשרת לך לקחת אותי
עוד טיפה.

בימים שאחכ יש בי שקט מהמם (טוב, למעט הפוסטים ששיהקתי בקצב, משתעלת כל פעם עוד מהחוויה)
ואני קצת מתנודדת,

כך שכשהחיים מתנגשים בי בעוצמה אני בכלל תלויה איפשהו בין שמיים וארץ,
צונחת לי בנועם למטרות שלום, חסרת אונים לחלוטין לנוכח הצרור שמכה בי בבטן. החשופה.

אני מאבדת גובה, בוטשת בידיי וברגליי באויר, מה שמסבך סביבי את המיתרים של המצנח ומטיח אותי בקרקע
המציאות.

אף אחד לא אשם במה שקרה, זו רק המציאות שלא נתנה לנו יותר מיומיים
שקט
וסערה עלינו בגשם זלעפות וברעמים וברקים מהעננים ההם, שהיו שם,
במערב.

נרטבתי עד שד עצמותיי. מודה.
לא לקחתי על עצמי שום בטלדרס** באותו יום, והייתי כה-לא-מוגנת
מפני החבטה הזו
בקרקע המציאות
ואתה 
עמדת שם בגשם, בכובע-צמר ספוג מים
ולא עזבת לי את היד.

וככה, בגשם זלעפות, בקור תנים מייללים ותחת הרעמים שגוללתי מעלינו כשאני נוהמת מכאב,
משכת
עוד משיכה
והידקת.

קרוב וחזק. 

**ככה היה רועם סבא שלי: שדונתל'ה, תקחי בטלדרס! 

הפער בין חמידוּת הכובע-צמר שלך

לבין הקשיחות 

עושה לי בפנים

תססססס

כשאתה מעלי
לכל אורכינו
אני באותה מידה רוצה לצרוב כל תחושה של כל תא בגופי ואת האופן שבו המשקל שלך מתפזר עלי ואת התחושה המדויקת של איך הרגליים שלך מונחות על שלי ואיך כשאתה מתרומם מעלי ומביט בי מלמעלה הפנים שלך מתארכות והעיניים שלך מביטות בי בחום שאין לי שום דרך להתגונן מפניו

ובאותה מידה רוצה שהגוף שלי לא יזכור דבר מכל זה כי מה שלא אזכור לא יכאב בהעדרו

ואני רבה איתי ונעתרת לך
וטובעת בך
כמו שאף פעם עוד לא

אני טורפת ונטרפת
ונאחזת והודפת
ומנסה להידחק אליך ולהכיל אותך
בו זמנית
ואתה הופך אותי ובי ואוחז חזק ורך ונע בתוכי כך שהגוף שלי מגיב

חזק 

בדרכים שלא הכרתי

ואתה לא מפסיק, לא מפסיק, לא מפסיק לומר לי
מילים טובות כאלה
רצופות אהבה

עד שכל השאון הזה והתנועה הסואנת
מאטה ומחרישה ונאספת ומתכנסת לתנועה איטית עד כאב שלך בתוכי
ולסיפור שאתה לואט לתוך האוזן שלי
הודף קלות, לוחש משפט
נסוג קלות, pause
הודף, משפט
נסוג, pause
וכך
כשהאצבעות שלי חפורות בכתפיים שלך
אתה מספר לי
אותך
ואותנו
עד שלאט ובשקט שלך ובשאגות שלי
אנחנו
עד העצם.

ובדרך חזרה, צרודה ושרוטת פנים וצרובת שפתיים
אני מבינה שהיום

שכבת איתי בפעם הראשונה. 

בחוץ משתוללת סערה
ואני יוצאת לדרך
כביש מהיר, גשם מטורף והלב דופק לא רק בגלל זה

כמה דקות לתוך המבול הזה אתה מתקשר:
שמעתי את המתח בקול שלך, 
הכל בסדר, אל תדאגי
את תהיי בסדר. 

אמר לי אף אחד אף פעם. עד היום. 

אז
אם מישהו נסע היום בבוקר
בכביש 6
וראה בתוך מסך הגשם הניתך
אלומת אור
מעל מכונית 
ובתוכה אישה אחת
עטופה בחום

אני👋

כסה אותי
בך

הנח אותך עלי
כך שארגיש אותך לכל אורכי
עד שיצא ממני כל האוויר
והרעש

מלא אותי
בך
קח את הקול
והנשימה

קח את המילים

שאוכל לאהוב אותך

בשקט